דנ"פ 4259/08 אהרון חסין נ. מדינת ישראל

1.

זוהי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים א' א' לוי, א' רובינשטיין וי' אלון) בע"פ 1903/99 חסין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.4.2008). בפסק הדין דחה בית המשפט את עתירת המבקש לביטול פסק הדין בע"פ 1903/99 חסין נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(2) 429 (2001) (להלן: פסק הדין הראשון ), שבו נדחה ערעור המבקש על הרשעתו ברצח בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ללא דיון בערעור לגופו, מכוח סעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק ), לאור אי התייצבותו של הנאשם לדיון.

2.

בשעות הערב המאוחרות של יום 20.2.1997, נרצח, ביריות אקדח, דני אדרי ז"ל (להלן: המנוח ). ביום 31.1.1999 הרשיע בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטים ד' ברלינר, ש' גדות ונ' ישעיה) את המבקש ברצח המנוח וגזר עליו מאסר עולם. לאחר מתן גזר הדין נמלט המבקש מהארץ. ביום 27.12.01, לאחר שהמבקש לא התייצב לדיון בעניינו, דחה בית המשפט העליון את ערעורו מכוח סעיף 208 לחוק. בית המשפט ציין כי "זכותו של המערער עומדת לו כהוראת סעיף 208א לחוק, לאמור, לבקש לבטל את פסק-דיננו ולשמוע את הערעור, והכל, כמובן, אם יעלה טעמים מוצדקים לדבר ואם יגיש בקשה במועד שנקבע בחוק". בחודש אוגוסט 2006 נעצר המבקש בארצות הברית ובהמשך הוסגר לישראל. לאחר חזרתו לישראל הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין הראשון ולקיום מחודש של הערעור, הנסמכת על סעיף 208א(א) לחוק.

ביום 7.4.2008, דחה בית המשפט העליון את הבקשה וקבע כי לא התקיימו התנאים המאפשרים את ביטול פסק הדין ושמיעה מחודשת של הערעור על פי סעיף 208א לחוק. סעיף זה מצביע על שני מצבים חלופיים שבהם עשוי בית משפט לבטל את ההחלטה על דחיית הערעור. הראשון – קיומה של סיבה מוצדקת לאי ההתייצבות לדיון; האחר – כשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין. בענייננו אין מחלוקת כי הראשון לא התקיים, שכן ברי כי הימלטות מריצוי העונש אינה יכולה להיות סיבה מוצדקת לאי התייצבות לדיון.

3.

השאלה המרכזית אליה התייחס בית המשפט העליון בהחלטתו הייתה אפוא מהי הפרשנות הראויה למושג "עיוות דין" כמשמעותו בהוראה הנ"ל. פסק הדין מציין כי פרשנות המושג נגזרת מן התכליות העומדות בבסיס ההליך הפלילי. מצד אחד – כך נקבע – עומדת המטרה היסודית של ההליך הפלילי: "חשיפת האמת והכרעה בשאלה של חפות או אשמה". בהקשר זה, ציין בית המשפט כי זכות הערעור הוכרה "כזכות יסוד ואף כזכות חוקתית". בהתאם לכך, שאלת פרשנות המושג "עיוות דין" בסעיף 208א לחוק צריכה להיעשות תוך מתן משקל רב לחתירה לעשיית דין צדק במקרה המונח לפני בית המשפט. מצד שני עומד עקרון סופיות הדיון, אשר לאורו לא יעשה חידוש הדיון בערעור שנדחה על פי סעיף 208 לחוק כדבר שבשגרה. בית המשפט הסתייע גם בפרשנות שניתנה למושג "עיוות דין" בסעיפי חקיקה אחרים. לאחר ששקל את כל אלה, קבע בית המשפט כי הפרשנות הראויה למושג "עיוות דין", כמשמעו בסעיף 208א לחוק, הוא מצב שבו "קיים חשש ממשי להרשעתו של חף מפשע". בית המשפט המשיך וקבע כי חשש כזה קם במקום שבו יש "תשתית איתנה בדבר קיומו של חשש מעין זה" ומנגד, ב"מקום בו התשתית הראיתית שלחובתו של אדם היא מוצקה ועומדת על שתי רגליה, קשה יהיה לטעון כי נגרם לו עיוות דין". בית המשפט הוסיף כי פרשנות המושג תלוית נסיבות ותשתנה בין היתר לפי "מהות העניין הנדון; חומרת העבירה בה הורשע המבקש והעונש שנגזר לו; מידת ה'אשם הדיוני' המוטל עליו בשל אי-התייצבותו; וסיכויי הערעור, אם יחודש הדיון בו, להתקבל".

4.

לגופו של עניין, קבע בית המשפט, תוך בחינה מעמיקה של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כי במקרה זה, אף על פי שהראיות שבגינן הורשע המבקש היו נסיבתיות, אשמת המבקש הוכחה מעבר לכל ספק סביר. בית המשפט סיכם את הדברים כך:

אין חולק על חומרת העבירה בה הורשע המבקש והעונש שנגזר לו. בדיני נפשות עסקינן, וחשיבות העניין הנדון, על השלכותיו, אינה מוטלת בספק. כלום יש בכך כדי להטות את הכף 'להחייאתו' של הליך הערעור? בנסיבות המקרה דנן, תשובתי היא בשלילה. פסק-דינו של בית-משפט קמא מבוסס ומנומק כדבעי, והטיעונים אשר מעלה המבקש לפנינו הם שחזור של טענותיו לפנים, טענות אשר נדונו בהרחבה בערכאה הדיונית ונדחו אחת לאחת. ההכרעה בתיק זה התמקדה בעיקרה בשאלות של עובדה, וזו התבססה על התרשמותו של בית-המשפט המחוזי מהעדים אשר הופיעו בפניו, וכן על ההגיון, השכל הישר וניסיון החיים. בממצאים מסוג זה ממילא אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, ולפיכך סיכויי הערעור להתקבל לגופו אינם גבוהים.

5.

המבקש עותר לקיום דיון נוסף בעניינו.

המבקש טוען כי יש מקום לקיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון משני טעמים עיקריים. הטעם הראשון הוא שהאופן שבו פירש בית המשפט את המושג "עיוות דין" בסעיף 208א יוצר הלכה חדשה ומשמעותית. המבקש סבור כי הפרשנות שנתן בית המשפט לסעיף היא פרשנות שגויה, שכן היא מציבה בפני המבקשים העתידיים רף גבוה ביותר המנוגד למטרת החקיקה – שהייתה דווקא לאפשר ביטול פסק דין שניתן בהעדר המערער. הטעם השני הוא שלא ניתנה למבקש הזדמנות להוכיח את "החשש הסביר להרשעתו של חף מפשע", שכן הטיעונים שהציג בדיון שהתקיים בבית משפט זה נגעו לפרשנות סעיף 208א ולא לסיכויי הערעור להתקבל. לטענתו, לפני שהכריע בית המשפט בדבר פרשנות הסעיף, לא הייתה לו היכולת לצפות כי עליו להביא בפני בית המשפט את עמדתו בדבר סיכויי הערעור.

6.

דין הבקשה להידחות. בפסק הדין נדרש בית משפט זה לראשונה לשאלת פרשנותו של סעיף 208א – כך אף נאמר בפסק הדין עצמו. בפסק הדין נקבעה אפוא הלכה, אך כבר נפסק כי "פסיקתה של הלכה, וגם אם חדשה וקשה היא, אין בה די כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית-המשפט העליון בשלושה (ולעיתים במותב רחב יותר) ופסיקתו היא סוף פסוק ואין עליה ערעור" (דנ"א 4813/04 מקדונלד נ' אלוניאל בע"מ (לא פורסם, 29.11.2004)). הליך הדיון הנוסף שמור למקרים נדירים ויוצאי דופן (דנ"פ 1799/07 בלס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.9.2007)). פסק הדין נשוא הבקשה אינו אחד מאותם המקרים.

בית המשפט העליון בחן בפסק דינו את טענות המערער לעומקן וניתח בצורה מקיפה את השיקולים השונים באשר לפרשנותו של סעיף 208א. הפרשנות שהתקבלה בסופו של יום – על דעת כל חברי ההרכב – נסמכה בין השאר על האופן שבו פורש המושג "עיוות דין" בהוראות חוק אחרות, שעניינן קרוב לעניינו של הסעיף. הפרשנות שנבחרה אינה סוטה מהלכות קודמות בעניין אלא להיפך, היא קרובה במהותה וברוחה לפרשנויות האחרות שניתנו בפסיקה למושג "עיוות דין". יתר על כן, הפרשנות שנתן בית המשפט למושג "עיוות דין" בסעיף 208א, מתיישבת עם לשון הסעיף ועם תכליתו ועונה על הצורך בדין צדק ובמניעת הרשעתם של חפים מפשע מצד אחד, ועל הצורך בשמירה על עקרון סופיות הדיון מן הצד השני. יש לזכור כי פרשנות המושג נגזרת גם מכך שהחלופה שנדרש לה בית המשפט מופעלת רק במקום שבו אי-ההתייצבות לדיון אינה נובעת מסיבות מוצדקות. כך למשל בענייננו, הוחזר המבקש בעל כורחו למדינת ישראל לאחר שנמלט מריצוי עונשו ונתפס לאחר מספר שנים בארצות הברית. לאור כל זאת לא מצאתי כי יש מקום לדיון נוסף בפרשנות שקבע בית המשפט לסעיף 208א לחוק.

7.

אשר לטענתו של המבקש בדבר הפגיעה בזכותו להעלות טענות לגוף הרשעתו במסגרת המבחן שנקבע, לא מצאתי כי בהן כדי להועיל לו במקרה זה. בפני בית המשפט העליון עמד פסק דינו המנומק של בית המשפט המחוזי כמו גם ערעורו של המבקש על פסק דין זה. בית המשפט ניתח לעומק את המסמכים שעמדו בפניו וקבע כי על אף העובדה שמ דובר בראיות נסיבתיות הרי שבמקרה זה אין חשש מהותי בדבר קיומו של ספק סביר באשר לחפותו של המבקש. בית המשפט הדגיש גם כי המבקש הורשע בפסק דין מפורט על יסוד נימוקים שערכאת הערעור ממעטת להתערב בהם.

התוצאה מכל אלה היא שהבקשה נדחית.