דנ"פ 4324/06 אלכסנדר סטקלר נ. מדינת ישראל

בפניי עתירה להורות על קיומו של דיון נוסף לפי סעיף 30 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, בפסק-דינו של בית-משפט זה בע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, מיום 11.05.2006, מפי כבוד המישנה לנשיא (בדימוס) מ' חשין והשופטות ד' ביניש וע' ארבל ).

1.

לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב הוגש כתב-אישום, בו יוחסה לעותר עבירה של רצח בכוונה תחילה. על פי עובדות כתב-האישום, ביום 12.8.02 הגיע העותר, אשר היה חסר-בית, לגן ציבורי בראשון-לציון, שם פגש את איגור קוסיאצ'יקו (להלן: "המנוח") וחסרי-בית נוספים, עמם הסתכסך שבוע קודם לכן. לאחר חילופי דברים בין העותר למנוח ולאחרים, ולאחר שהוכה על-ידם, ניגש העותר לתחנת דלק סמוכה ורכש מיכל דלק. כשהמיכל בידיו, שב העותר לגן הציבורי, ניגש אל המנוח אשר היה שרוע אותה עת על ספסל, שפך את הדלק על ראשו, והציתו. עוד נטען, כי כאשר ראה העותר שהאש מתלקחת, הוא נמלט מהמקום. כתוצאה ממעשים אלה נגרמו למנוח כוויות קשות, ולאחר שלושה ימים הוא נפטר מפצעיו.

2.

בתום שמיעתן של ראיות הצדדים הורשע העותר בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"). הרשעתו התבססה בעיקרה על ההודאות שמסר בפני חברו ואדים קוזלוב, בפני פרופ' היס מהמכון לרפואה משפטית, ובפני חוקרי המשטרה. בעקבות ההרשעה, גזר בית-המשפט המחוזי לעותר עונש של מאסר עולם, תוך שדחה את טענתו לפיה יש להחיל בעניינו את סעיף 300א(ג) לחוק, המאפשר לבית-המשפט להטיל על נאשם עונש מופחת, אם "היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו" (לשון הסעיף).

3.

על פסק-הדין ערער העותר בפני בית-משפט זה.

ערעורו הסב עצמו על שתי טענות מרכזיות: האחת, ההודאות השונות שמסר הן הודאות כוזבות, אשר ניתנו כתוצאה ממצבו הרפואי והנפשי, ומתוך תקווה לרצות את חוקריו ולהתרברב באוזני חברו. הטענה השנייה שעמדה במרכזו של הערעור, הייתה כי ממצאים אובייקטיביים הקשורים לאירוע, מצביעים על כך שהיה זה אדם אחר - ולא העותר – שביצע את הרצח. בהתייחסו לממצאים אלה מנה העותר את היעדרן של טביעות אצבעותיו על מיכל הדלק שנמצא במקום, ומציאתן של שלוש טביעות אצבע השייכות לאחר; היעדר סימני דלק על בגדיו ועל גופו; וכן הפער בין חזותו החיצונית ומראהו לבין התיאור שנמסר על-ידי עובד תחנת-הדלק ממנו רכש הרוצח את הדלק. העותר טען עוד לקיומם של מחדלי חקירה, כגון אי עריכת מסדר זיהוי ואי נטילתן של טביעות אצבעות מחשודים אחרים שנחקרו בפרשה. לחלופין, טען העותר, כי נוכח היותו נתון במצב של שיכרות בעת ביצוע המעשה, לא התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו בעבירת רצח.

4.

בית-המשפט זה דחה בפסק-דינו את טענות העותר אחת לאחת. באשר להודאותיו נקבע: "בענייננו קיימות מספר ראיות, שמקורן חיצוני ל [עותר] ולהודאותיו השונות, שכל אחת מהן מהווה 'דבר מה' ממשי, המאמתות את תוכנן של הודאותיו. אלו, כשהן מצטרפות להודאותיו החוזרות ונישנות, מוכיחות את ביצוע המעשה על-ידו מעבר לספק סביר" (עמ' 17 לפסק-הדין). בהתייחסו לראיות מאמתות אלו הצביע בית-המשפט על המניע של העותר לביצוע המעשים; הדרך בה הוביל את חוקריו במהלך שיחזור הרצח; עדותו של המתדלק, לפיה אדם שתיאורו תואם בעיקרי פרטיו את חזות העותר רכש ממנו דלק סמוך לשעת ביצוע העבירה; וכן, ידיעת העותר על אופן מותו של המנוח. בית-המשפט בחן באריכות את הממצאים אשר לטענת העותר מעידים על חפותו, וקבע כי אין באלה כדי להעלות ספק סביר ביחס לאחריותו לביצוע המעשים בהם הורשע. קביעה דומה התקבלה גם ביחס למחדלי החקירה עליהם הלין העותר. כך לדוגמה נקבע, כי אין לייחס משקל רב להימצאותן של טביעות אצבעות של אנשים אחרים על מיכל הדלק, שהרי מדובר בחפץ שעבר ידיים רבות וסביר כי ימצאו עליו טביעות אצבעות של אנשים שאינם קשורים לאירוע הפלילי. לבסוף, ביחס לטענת העותר כי לא התקיים בו היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירת רצח, נקבע כי שכרותו לא הגיעה אף לרמה של "שכרות חלקית" כהגדרתה בסעיף 34ט(ה) לחוק העונשין, ומכאן שהיסוד הנפשי הוכח מעבר לספק סביר.

5.

בבקשתו הנוכחית לקיום דיון נוסף, מתמקד העותר בשאלה אותה הגדיר כשאלה קשה ומורכבת: האם הראיות והעדויות אותן פירט בבקשתו אינן מקימות ספק סביר ביחס לאחריותו למעשה הרצח. העותר מוסיף ומלין על פגיעה בוטה, כלשונו, בזכותו להיוועץ עם עורך-דין, כאשר חוקרי המשטרה לא יידעו אותו שעומדת לו זכות זו.

6.

לאחר שעיינתי בעתירה ובתשובה לה, נחה דעתי כי דינה להדחות. התנאים לקיומו של דיון נוסף נקבעו בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984), היינו, קביעתה של הלכה; שזו עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון; או שמפאת קשיותה או חידושה של ההלכה שנפסקה יש מקום לדיון נוסף (דנ"פ 5567/00 אריה דרעי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 601; דנ"פ 4481/01 קרוואני נ' מדינת ישראל , לא פורסם). מכאן, שההליך של דיון נוסף אינו עניין בו נוקטים בדרך של שגרה (דנ"פ 2974/99 אוחנה נ' מדינת ישראל , לא פורסם), והוא איננו ערעור נוסף (דנ"פ 3489/93 אור נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(2), 661, 663). חוששני, שהעתירה הנוכחית אינה עומדת ולו במבחנו של התנאי הראשון – פסיקתה של הלכה. למעשה, מדובר בהכרעה עובדתית, והרי כבר נקבע כי "השגה על ממצאים עובדתיים, אפילו השתית בית משפט זה את הכרעתו על אדנים עובדתיים שונים מאלה שעמדו ביסוד פסק דינו של בית המשפט המחוזי ... אינה עילה לקיומו של דיון נוסף" (דנ"פ 4902/99 נחמן כהן נ' מדינת ישראל , לא פורסם). משלא דילג העותר מעל המשוכה הראשונה הניצבת בדרכו, ממילא אין מקום לדבר על "קשיותה" של ההלכה, ומקל וחומר על סתירה שנתגלתה בהשוואה בינה להלכה קודמת שנפסקה על ידי בית המשפט העליון. גם את הטענה בדבר פגיעה בזכות ההיוועצות עם עורך דין אין בידי לקבל. טענה זו לא נדונה בבית-המשפט המחוזי ולא במהלך שמיעת הערעור, ולפיכך אין להידרש לה כעת.

אשר על כן, העתירה נדחית.