דנ"פ 4366/11 חזקיהו גורש נ. מדינת ישראל

1.

בפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 26.5.2011, בע"פ 4523/09 חזקיהו גורש נ' מדינת ישראל . פסק הדין, שניתן מפי השופט נ' הנדל , בהסכמת השופטים ס' ג'ובראן ו- י' דנציגר , דחה את ערעורו של העותר על הרשעתו בביצוע ארבע עבירות של עסקאות בנשק ועבירות נוספות שהיו כרוכות בכך, וכן דחה את ערעורו על העונש של 9 שנות מאסר שהוטל עליו בגין עבירות אלה.

הרשעתו של העותר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ר' בן יוסף ) התבססה על עדותו של שותפו לעבירה, שעימו קשר העותר לבצע את העבירות, מכר לשניים שהם תושבי הרשות הפלסטינית מספר כלי נשק ותחמושת שהשיג בדרכים שונות. בית המשפט המחוזי קבע כי עדותו של השותף מהימנה, אך בשל היותו שותף לעבירה ומשום שמשפטו שלו טרם הסתיים, היה על בית המשפט המחוזי למצוא חיזוק לעדות זו. את ראיות החיזוק מצא בית המשפט המחוזי בעדותו של אדם שלישי שהיה שותף למעשים, בנתונים שעלו מפלטי שיחות טלפון בין השלושה, בידיעת השותף פרטים מוכמנים ובשקריו של העותר. בערעור טען העותר כי עדותו של השותף אינה מהימנה, ולחלופין כי לא נמצאו חיזוקים מספקים לצורך הרשעתו של העותר על בסיס עדות השותף.

בית המשפט העליון דחה את טענותיו של העותר לעניין מהימנות עדותו של השותף, ולא מצא להתערב בקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי בעניין זה. משכך עבר הוא לבחון את עוצמת החיזוק הנדרשת לצורך הרשעה על בסיס עדות שותף. לאחר בחינת החוק והפסיקה בהקשר זה קבע בית המשפט כי משקל התוספת הנדרשת ייקבע למול הקושי המצוי בתיק המסוים. עוד ציין השופט בפסק-דינו כי בעוד שביחס לעצם החובה לספק ראיות מחזקות לעדות שותף אין לבית המשפט שיקול דעת, משום לשונו המפורשת של סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ), הרי שביחס למשקל הראיה - חיזוק, "חיזוק מחוזק", "סיוע מופחת" וכדומה - נתון לבית המשפט שיקול הדעת על פי המקרה הקונקרטי. בפרשה שלפנינו בחן בית המשפט את החיזוקים שבהם השתמש בית המשפט המחוזי לצורך תמיכה בעדות השותף. בית המשפט מצא כי לפחות שתיים מבין הראיות המחזקות אכן מהוות ראיות חיזוק משמעותיות המספיקות לצורך הרשעת העותר.

2.

הבקשה לדיון נוסף מתמקדת בשאלה המשפטית הנוגעת לסוג התמיכה הנדרשת לצורך הרשעה על בסיס עדותו של שותף שטרם נגזר דינו בשל אותה פרשה. העותר טוען, כי בעוד שסעיף 54א(א) לפקודת הראיות עוסק בחיזוק הנדרש לצורך הרשעה על בסיס עדות שותף שכבר נגזר דינו, הרי שכאשר מבקשים להרשיע על בסיס עדות שותף שטרם נגזר דינו יש להחמיר את הדרישה ולמצוא ראיות העולות כדי סיוע, ואין להסתפק בראיות חיזוק "רגילות". לטענת העותר, מסקנה זו יש לגזור מעמדותיהם של השופט א' א' לוי והשופט א' גרוניס בבג"ץ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית המשפט המחוזי באר שבע (טרם פורסם, 8.10.2006) (להלן: עניין ז'אנו ), שהתקבלו כהלכה בפסקי דין מאוחרים יותר. נוכח הלכה זו, טוען העותר, מהווה קביעתו של בית המשפט בפסק הדין נשוא הבקשה הלכה קשה, חשובה וחדשה המצדיקה דיון נוסף. אם אכן תתקבל טענתו מבקש העותר לבטל את הרשעתו שכן הראיות ששימשו במשפטו כראיות מחזקות אינן עולות כדי סיוע, משום היותן בעיקר ראיות מחזקות שנגזרו מהעדות הבעייתית עצמה, ולא ראיות חיצוניות.

3.

סוגיית עדותו של שותף לעבירה שטרם נגזר דינו נדונה בהרחבה בעניין ז'אנו, המוזכר לעיל. בפסק דין זה שונתה ההלכה שהייתה מוכרת כ"הלכת קינזי", לפיה לא ניתן היה להעיד שותפים לדבר עבירה טרם נגזר דינם, בשל החשש שישתמשו בעדות לשם השפעה על תוצאות גזר דינם. לצד ההבנה, כי יש לשנות את הלכת קינזי ואת נקודת האיזון שביטאה בין הזכות להליך הוגן ובין יעילות ההליך הפלילי, הביעו השופטים גם מודעות לקשיים שמציבה עדותו של שותף, שיבקש לעשות שימוש בעדותו על מנת להפיק תועלת במשפטו שלו, ולצורך בתמיכה לעדות זו. על אף מודעות זו לא מצאו השופטים לקבוע כי, בניגוד ללשונו המפורשת של סעיף 54א(א) לפקודת הראיות, יש מקום במצבים מסוג זה להורות לתביעה להציג ראיות מסוג סיוע. לעניין זה נאמר שם כי:

"בית-המשפט היושב לדין הוא המוסמך לקבוע, על-פי שיקול דעתו, מהי מידת החיזוק הדרושה בנסיבות המקרה שבפניו, כדי שהתביעה תענה על דרישת החיזוק. משקבע כך, לא יהא די בראיה גם אם יש בה יסוד מאמת לעדות העד, אך אין היא עונה על דרישת העוצמה המספקת. הכלל הוא, אפוא, זה ש"ככל שבית-המשפט נותן אמון רב יותר בעדות הטעונה חיזוק, כך יוכל משקלה של ראיית החיזוק להיות נמוך יותר"" ( עניין ז'אנו , פסקה 28 לדברי השופט א' א' לוי ).

עמדתו של בית המשפט מפי השופט נ' הנדל , לפיה יש צורך בבדיקה פרטנית של הקושי שמציבה עדות השותף, וכנגזרת מכך לקבוע את עוצמת החיזוק הנדרש לה, אינה משום חידוש המצדיק קיומו של דיון נוסף, והיא עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה בעניין ז'אנו . בית משפט זה שב והדגיש כי דיון נוסף הינו הליך נדיר השמור למקרים חריגים, בהם נקבעה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת או שיש בה חשיבות, קושי או חידוש מהותיים ומשמעותיים. במקרה שלפני נראה כי עיקר טענותיו של העותר מופנות כלפי עצם הקביעה כי די בראיות החיזוק שהובאו על מנת לחזק את עדות השותף. משנקבע כי אכן קיים בחומר הראיות החיזוק המשמעותי הנדרש כאשר ישנו חשש כי יהיה לעד השותף אינטרס לשנות את עדותו, הרי שהקביעה כי הראיות שהובאו מספיקות לצורך עמידה בדרישה זו הינה קביעה עובדתית התחומה לנסיבות המקרה הפרטניות. הטענות שמעלה העותר הן איפוא טענות ערעוריות באופיין, ואינן שאלות משפטיות, כפי שמבקש העותר להציגן.

אשר על כן, העתירה נדחית.