דנ"פ 4376/97 גטניו יוסף נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופטים א' גולדברג, י' קדמי וי' זמיר) מיום 17.6.97, פסק דין בו נדחה ערעורו של העותר.

העותר הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ברוב דעות, בעבירות של אינוס (לפי סעיף 345 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז1977-, להלן: "החוק") וחטיפה לשם ביצוע חבלה או עבירת מין (סעיף 374 לחוק). כאמור, דחה בית המשפט העליון את ערעורו.

בעתירה שבפני טוען העותר, כי בעוד שבבית המשפט המחוזי יוחס לו ביצוע עבירות אלה מתוך זדון ועל בסיס הנחה זו התנהל הדיון ונתקבלה ההרשעה, הרי בית המשפט העליון בחר לבסס את דחיית הערעור על הקביעה, כי העותר ביצע את העבירות המיוחסות לו מתוך עצימת עינים. לטענת העותר, נגרם לו עיוות דין מהותי בשל כך שלא ניתנה לו הזדמנות נאותה להתגונן בפני טענת "עצימת העינים". עוד מעלה העותר טענות נגד מסקנות שהסיק בית המשפט העליון מתמליל שיחת טלפון שקיימה המתלוננת עם העותר.

המשיבה מתנגדת לקיום דיון נוסף במקרה זה. לטענתה, הטענות שמעלה העותר הן טענות שמקומן בערעור - ולא בעתירה לדיון נוסף. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי, בבסיסו של דבר, מושתתת הרשעתו של המבקש בשתי הערכאות על האמון שניתן בגירסתה של המתלוננת, והערות בית המשפט העליון הן בבחינת דגשים המתווספים לאמון זה, בלא לשנות מטיב ההרשעה או מרכיביה.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובחומר שבפני נחה דעתי שאין מקום לקיום דיון נוסף בתיק זה. העותר לא הצביע על עילה מן העילות המצדיקות קיום דיון נוסף, כהגדרתן בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. אין העותר טוען, כי יצאה מתחת ידיו של בית המשפט העליון הלכה חדשה או הלכה הסותרת הלכה קיימת. כל טענתו מכוונת נגד המסקנות שהסיק בית המשפט העליון מחומר הראיות - ואכן, הדין הוא עם המשיבה באשר לפורום הראוי להעלאת טענות מעין אלו. על מנת להפיס את דעתו של העותר יצויין, כי גם לגוף הדברים לא מצאתי ממש בטענתו של העותר, לפיה מבוסס פסק דינו של בית המשפט העליון על אדנים עובדתיים ומשפטיים השונים מן האדנים שעליהם הסתמכה דעת הרוב בבית המשפט המחוזי.

העתירה לקיום דיון נוסף נדחית.