דנ"פ 4499/01 שעאבן תרתיר נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון, לפיו התקבלו בחלקם ערעורי העותרים על חומרת עונשיהם: עונש המאסר של העותר 1 הועמד על 24 חודשי מאסר (תחת 30 חודשים שנגזרו עליו בבית-המשפט המחוזי), ועונש המאסר של העותר 2 הועמד על 18 חודשים (תחת 24 חודשים). בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2.ערעורי העותרים לבית משפט זה על חומרת העונשים שנגזרו עליהם בבית-המשפט המחוזי, נדונו לפני שני מותבים. המותב הראשון (השופטים חשין, דורנר וריבלין) החליט ביום 14.11.2000 לדחות את שמיעת הערעור לתקופה של כחצי שנה, שבמהלכה יועמדו העותרים בפיקוח שירות המבחן. בהחלטה נקבע, כי בתום התקופה יגיש שירות המבחן לבית-המשפט תסקירים המסכמים את אשר אירע במהלכה וכי "עם קבלת התסקירים ייקבעו הערעורים לשמיעה נוספת (לפני כל הרכב) ובית-המשפט יחליט בערעורים".

משהוגשו התסקירים נקבעו הערעורים לשמיעה בפני המותב השני (השופטים אור, אנגלרד ולוי). בתקופת הפיקוח השתלבו העותרים במסגרות תעסוקתיות ולימודיות. בפסק-דינו מיום 31.5.01 ציין בית-המשפט, כי מתסקירי שירות המבחן עולה, כי אצל שני העותרים חל מפנה מסוים לטובה, וכי השינויים המסתמנים בעותרים ראויים הם לעידוד. עם זאת, נקבע, כי לנוכח אופי המעשים שבעטיים נקראו העותרים לתת את הדין, שכללו תקיפת המתלונן ודקירתו בסכין, והצורך להגן על אינטרס הכלל, אין לקבל את הצעת העותרים שעונש המאסר הנגזר עליהם יומר בעבודות שירות, והוחלט לקצץ מתקופת עונש המאסר בפועל של כל אחד מהעותרים ששה חודשים בלבד.

3.בעתירתם לקיום דיון נוסף טוענים העותרים כי המותב הראשון שישב בערעורם החליט, למעשה, כי יש לתת להם הזדמנות להוכיח את עצמם כראויים לאמון טרם יוחלט בעניין שליחתם לריצוי עונש מאסר אם לאו. החלטה זו יצרה מערכת ציפיות אצל העותרים, כי אם ייטיבו את דרכם, לא יישלחו למאסר. המותב השני, לעומתו, לא ראה להעדיף את הרעיון השיקומי שהנחה את הראשון, ומצא כי יש להחזיר את העותרים למאסר, על-אף המפנה לטובה שחלה בדרכם. העותרים מלינים על החלפת המותב הדן בערעור, וטוענים שיש בה משום פגיעה בחוש הצדק ובאינטרס ההסתמכות של העותרים.

4.דין העתירה להידחות. בפסק-דינו של בית-המשפט העליון לא נפסקה כל הלכה בקשר להחלפת המותב הדן בערעור, וממילא אין בו משום פסיקת הלכה בעניין זה הסותרת הלכה קודמת, או שמשום חשיבותה, קשיותה או חידושה עשויה היא להעמיד עילה לקיום דיון נוסף, כדרישת סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-.

לא למותר להוסיף, כי משהחליט המותב הראשון לדחות את שמיעת הערעור, נמנע הוא מלהתחיל בדיון לגופו. מטעם זה גם לא ראה מניעה להורות, כי משיוגשו התסקירים, ייקבעו הערעורים לשמיעה לפני כל הרכב. ממילא לא נאמר בהחלטתו דבר העשוי להתפרש כקביעת עמדה בדבר העונש הראוי לעותרים.

העתירה נדחית.