דנ"פ 4890/02 גנאדי יגודייב-חיזגיל פיסחוב נ. היועץ המשפטי לממשלה

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון. בפסק הדין נקבע כי העותר הינו בר-הסגרה לרוסיה, וכי אם יוטל עליו עונש מאסר הוא יישא בו בישראל, אלא אם אזרחותו הישראלית - אשר הושגה במירמה - תישלל רטרואקטיווית כדין על-ידי הרשות המוסמכת. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

העותר אינו משיג על הכרזתו כבר-הסגרה, אלא אך על הסייג שנקבע לריצוי עונשו בישראל. לטענתו, סייג זה הפך את פסק הדין ל"פסק-דין על תנאי", ובנותנו פסק-דין על תנאי בהליך פלילי חרג בית המשפט העליון מסמכותו. בכך, לטענת העותר, קבע בית המשפט העליון הלכה חדשה, חשובה וקשה, המצדיקה קיומו של דיון נוסף.

דין העתירה להידחות. הערתו של בית המשפט בסיום פסק-דינו, לפיה "אם הרשות המוסמכת בישראל תשלול מלמפרע את אזרחותו של [העותר] בהליך תקין וראוי ... כי-אז לא תישא רוסיה בחובה להשיב את [העותר] לישראל לנשיאת עונש המאסר", אינה אלא אמירת המובן מאליו. אך ברור הוא - גם אלמלא נכללה ההערה בפסק הדין - כי מדינה המבקשת הסגרתו של אדם, והמתחייבת, על יסוד אזרחותו הישראלית הנחזית ומכוח סעיף 1א(א)(2) לחוק ההסגרה, תשי"ד1954-, להחזירו לישראל לשם ריצוי עונשו, אינה צריכה לקיים את התחייבותה אם מתברר כי אזרחותו הישראלית נשללה מן המבוקש באופן רטרואקטיווי. שהרי משמעותה של סמכות השלילה הרטרואקטיווית - שבעצם קיומה אין יסוד לפקפק - היא הכרזה בדיעבד, על-ידי הרשות המוסמכת לכך, כי מלכתחילה לא היה מדובר, לאמיתו של דבר, באזרח ישראל. ומכאן, שהתחייבותה האמורה של המדינה המבקשת הייתה מיותרת. יוצא, כי ההערה המופיעה בסוף פסק הדין אינה מעלה ואינה מורידה דבר. אין היא הופכת את פסק הדין ל"פסק-דין על תנאי", ואין בה משום קביעת הלכה, העשויה, מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה, להצדיק קיומו של דיון נוסף.

העתירה נדחית, והצו הארעי לעיכוב ביצועה של ההסגרה מתבטל.

עם דחיית העתירה מתייתר הצורך להכריע בבקשת העותר לעכב את הליכי שלילת אזרחותו. באשר לבקשת המדינה להאריך את תוקף ההכרזה על העותר כבר-הסגרה, הריהי רשאית להגישה - אם עודנה עומדת עליה - להרכב שנתן את פסק-הדין.