דנ"פ 5041/00 יונס קהמוז נ. מדינת ישראל

ביום 6.10.99 גזר בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופט נ' הוארי) את עונשו של המבקש. ביום 9.7.2000 הוגשה הבקשה שבפני להארכת מועד להגשת ערעור. הבקשה מתייחסת לערעור על אחד ממרכיבי גזר הדין - פסילת המבקש מקבלת רשיון נהיגה או החזקתו למשך שנתיים ממועד שחרורו. לטענת המבקש, לא ערער במועד משום שעניין הפסילה נראה בעיניו שולי ביחס לעונש המאסר.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, היה המבקש מיוצג בעת מתן פסק-הדין ואין בבקשתו הסבר לזמן הרב שחלף מאז מתן פסק הדין ועד להגשת הבקשה.

דין הבקשה להידחות.

אמנם אין צורך בטעם מיוחד לשם הארכת מועד בהליך פלילי, אך עדיין אין ארכה כזו ניתנת כדבר שבשגרה ומבקש הארכה נדרש ליתן טעמים מניחים את הדעת לאיחורו ולארכה המבוקשת (וראו: ב"ש 230/86; ע"פ 947/85, עוזי עצמון נגד מדינת ישראל , פ"ד מ(2) 353; בש"פ 3239/99, זבורוב נגד מדינת ישראל , לא פורסם; בש"פ 6100/99, אביטל מאיר נגד מדינת ישראל , לא פורסם).

האיחור כאן הוא משמעותי - הבקשה הוגשה למעלה מחצי שנה לאחר חלוף המועד להגשת הערעור. אין בבקשה הסבר לשיהוי זה. העובדה שלאחר עיון מחודש החליט המבקש לנסות ולערער על רכיב זה של גזר דינו אינה יכולה להצדיק שיהוי כאמור: ערך הוודאות והסופיות הוא ערך רב חשיבות במשפט הפלילי (וראו: מ"ח 6184/95, משה עזריה נגד מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 334, 354). הכפפתו לרצונו של בעל דין ולשינוי אפשרי בדעתו תרוקן ערך זה מתוכן.

למעלה מן הצורך יצויין, כי דומה שגם לגופו של עניין סיכויי הערעור, אילו הוגש במועד, לא היו רבים: המבקש נטל חלק בהברחת סם מסוכן במשקל של כעשרה ק"ג. נוסף על המאסר שנגזר עליו (42 חודשי מאסר בפועל), נגזרה עליו גם שלילת רשיון נהיגה לתקופה של שנתיים. עונש זה נגזר מכח פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג1973-, וגזירתו אינה מותנית בשימוש ברכב במהלך ביצוע העבירה. ממילא עונש זה טפל לעונש העיקרי - המאסר בפועל.

אי לכך, הבקשה להארכת מועד נדחית.