דנ"פ 5298/04 אלון שמש נ. מדינת ישראל

עתירה לקיומו של דיון נוסף בע"פ 10577/02, 1635 שמש וקוקרוס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם).

2.העותר, אלון שמש, הורשע ברצח חלפן הכספים אלי כהן ובעבירות נוספות. הרשעתו של העותר ברצח הסבה עצמה על ראיות נסיבתיות שקשרו אותו למעשה הרצח, ובהן: קיומו של מניע - סכום כסף גדול שהנרצח אחז בו; נוכחותו של העותר בזירת הרצח; הימצאות דמו של העותר בזירת הרצח ועל רכבו של הנרצח מבחוץ; הימצאות דמו של העותר על שטרי כסף של הנרצח שנמצאו בתוך רכבו של הנרצח; התנהגות מפלילה של העותר ובין השאר ניסיונו להסתיר ולבדות ראיות שקשרו אותו לרצח; כבישת עדותו של העותר שהכחיש את נוכחותו בזירת הרצח ומסר גירסה חלופית רק משנודע לו מיכלול הראיות נגדו; התעניינותו של העותר באפשרות של הסכם עד מדינה ממנה ניתן, לכאורה, ללמוד על "ראשית הודיה". (ראו: פסק-דינו של השופט טירקל, בפיסקה 11 בו). העותר ניסה אמנם להציג הסבר חלופי לכל אותן ראיות שקשרו אותו לרצח - לטענתו נפגש עם הנרצח; בעת פגישתם הותקפו בידי המרצחים; ועלה בידו למלט עצמו כשהוא פצוע בידו בלבד - אולם הסבר זה נידחה בידי בית-המשפט כבלתי סביר.

3.בבית-המשפט המחוזי נתגלעו אמנם חילוקי דעות - שופטי הרוב הרשיעו את העותר בעוד אשר שופט המיעוט סבר כי הוכח שהעותר שהה בזירת הרצח אך לא הוכח בוודאות הנדרשת כי אכן ביצע את הרצח - ואולם בבית-המשפט העליון שדן בערעורו של העותר על הרשעתו שררה אחידות-דעים כי הרשעתו בדין יסודה, לאמור: כי הראיות הנסיבתיות שהוצגו קשרו את העותר לרצח מעבר לספק סביר וכי אין בהסבריו כדי לגרוע ממסקנה זו. הרשעתו של העותר אושרה אפוא פה-אחד - מפי השופט טירקל ובהסכמת השופטים ריבלין וגרוניס.

4.העותר אינו משלים עם הרשעתו, ועותר הוא לקיומו של דיון נוסף בפסק הדין המרשיע; דיון-נוסף בו תידון השאלה הבאה: "האם נוכחות בזירת העבירה מהווה 'חזקה עובדתית' לביצוע בצוותא של עבירת רצח בכוונה תחילה?" העתירה מסיבה עצמה, אמנם, על שאלה זו, וטענת העותר היא, בתמצית, כי הטעם המרכזי - למעשה, הטעם היחיד - להרשעתו היתה נוכחותו בזירת הרצח, וכי בית-המשפט חידש הלכה כשקבע למעשה "חזקה עובדתית" ולפיה אדם שנכח בזירת רצח גם ביצע אותו.

5.דין העתירה להידחות. בתחילת הדברים סקרתי את מיכלול הראיות הנסיבתיות שהביא להרשעת העותר, והמיכלול הוא הנותן כי הרשעת העותר ברצח לא הסבה עצמה אך על נוכחותו בזירת הרצח אלא על שורת ראיות נוספות שקשרו אותו למעשה הרצח. אכן, בית-המשפט לא נתן לראיה נסיבתית זו משקל מיוחד בדבריו, ובניתוח הראיות הנסיבתיות כולן דיבר בה אך בקצרה בלבד, באומרו דברים אלה (פסקה 13):

נוכחות בזירת הרצח

אין חולקים כי המערער מס' 1 היה נוכח בזירת הרצח בשעת הרצח. נוכחות זאת הסביר המערער מס' 1 בכך שבא למקום לצורך עסקה משותפת עם המנוח, וכי המנוח נרצח, ככל הנראה, על ידי אנשים אחרים שלא היה לו קשר איתם. לעניין זה יצוין כבר כאן כי בפרשה אחרת שבה נדונה הרשעה של נאשם ברצח על פי נוכחותו במקום הרצח נקבע כי "ככלל נוכחות של אדם שאינה מקרית ומזדמנת במקום שבו מתבצעים לעיניו שוד ורצח מהווה ראיה נסיבתית כבדת משקל למעורבותו במתרחש וכל עוד אין בפיו של אותו אדם הסבר אמין ומניח את הדעת השולל מעורבות כאמור ... עשויה היא לבדה, ועל אחת כמה וכמה כאשר לצידה ראיות נוספות התומכות בה, לשמש בסיס לקביעת אחריותו לשוד ולרצח" (ע"פ 2463/94 גגולשוילי נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(1) 433, 444- 445).

כך - ותו-לא.

6.מדברים קצרים אלה - בהקשרם הכולל - תילמדנה לענייננו מסקנות אלו: אחת, כאמור, הרשעת העותר לא הסבה עצמה אך על נוכחותו בזירת הרצח; שתיים, בית-המשפט ראה בנוכחותו של העותר בזירה ראיה נסיבתית בשרשרת הראיות הנסיבתיות; ראיה חשובה אמנם אך לא ראיה בלבדית ולא ראיה השקולה לחזקה עובדתית; שלוש, והיא עיקר לענייננו: בית-המשפט לא פסק כל הלכה משפטית - בוודאי לא פסק הלכה מאותן הלכות המנויות בסעיף 30(ב) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 - אלא נסמך על פסיקה קודמת - פרשת גגולשוילי - ולא הוסיף עליה מאום. יתר-על-כן: אפילו קיבלתי את התיזה שניתן לתקוף בדיון נוסף הלכה ישנה שבית-המשפט הסתמך עליה ואשר לא נתקפה בעיתה, העותר שלפנינו לא ניתח את פסק הדין בעניין גגולשוילי אלא הסתפק בדברים שאמר בית-המשפט בענייננו. דברים אלה - הם כשלעצמם - אינם עולים בקנה אחד עם טענות העותר, דהיינו: אין בהם יצירתה של "חזקה עובדתית" אלא התייחסות למישקלה של ראיה נסיבתית מסוימת. ואכן כך יישם בית-המשפט בענייננו את ההלכה. השוו: ע"פ 258/83 מ"י נ' רחמים אהרוני , פ"ד מ(1) 617, 621.

7.העתירה נדחית.

היום, ד' בתמוז תשס"ד (23.6.2004).

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

04052980_G01.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il