דנ"פ 5438/06 מרדכי ראובנוב נ. פרקליטות המדינה

לפני י עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 2529/05 ראובנוב נ' מדינת ישראל , שניתן ביום 19.6.06.

העותר הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בעבירות של סחר בבני אדם, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות וסרסרות למעשי זנות. על העותר הושת עונש של 12 שנות מאסר בפועל, כאשר 8 מהן הוא ירצה בחופף לכל מאסר אחר אותו הוא מרצה ו-4 שנים במצטבר. כן נגזרו על המערער שנתיים מאסר על תנאי למשך 24 חודשים.

העותר הורשע בכך שבחודש מרץ 2001 "מכר" לשני הנאשמים האחרים, שהואשמו יחד עימו בכתב האישום (נאשמים אלה הודו במהלך המשפט במיוחס להם במסגרת הסדר טיעון), את המתלוננת שהגיעה לארץ ממולדובה על מנת שתעסוק בזנות, וזאת לאחר שהמתלוננת שהתה במחיצתו במשך יום או יומיים בסמוך לאחר שהגיעה לארץ. קו ההגנה של העותר התבסס על הטענה כי נפלה טעות בזיהוי וכי הוא אינו אותו אדם בשם "מוטי" שהוזכר על ידי המתלוננת כ"בעל הבית" וכמי ש"מכר" אותה לשני הנאשמים האחרים. העותר זוהה על ידי המתלוננת במסדר תמונות וכן בעימות שנערך ביניהם, אולם בשל פגמים שונים שנפלו בהליך הזיהוי קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן להרשיע את העותר רק על סמך זיהויה של המתלוננת, ועל כן נדרש בית המשפט למצוא ראיות לחיזוק עדות המתלוננת. לשם כך הסתמך בית המשפט על התיאורים של "מוטי" שמסרו שני הנאשמים האחרים בתיק ושתאמו על-פי קביעתו של בית המשפט את דמותו של העותר. ראיה נוספת לחיזוק עליה התבסס בית המשפט המחוזי הייתה פלטי שיחות טלפון שהציגה התביעה, המצביעים על הקשר בין העותר לשני הנאשמים האחרים. בית המשפט המחוזי אף התייחס לעדות שהובאה מטעם ההגנה של אישה בשם אוקסנה אגממבייטבה . זו העידה כי הגיעה ארצה יחד עם המתלוננת, ומסרה בעדותה פרטים שונים אודות מועד ואופן הגעתן לארץ וכן אודות פגישתן עם "מוטי", אולם בית המשפט המחוזי קבע כי עדות זו אינה מהימנה.

בערעור שהוגש לבית משפט זה חזר והעלה העותר טענות שונות באשר לזיהויו על ידי המתלוננת. כן טען העותר כי טענת האליבי שהעלה כלל לא נבחנה על ידי בית המשפט המחוזי. בית המשפט העליון מפי השופטת ע'

ארבל (אליה הצטרפו הנשיא א' ברק והשופט ס' ג'ובראן ) מצא כי אכן נפלו פגמים שונים בהליך הזיהוי של העותר על ידי המתלוננת, ולכן יש לתת לראיית הזיהוי משקל נמוך במיוחד. עם זאת, מצאה השופטת ארבל כי קיימות ראיות נוספות מלבד זיהויו של העותר על ידי המתלוננת, שיש בהן כדי לבסס את הרשעתו. עיקרן של ראיות אלה הוא תיאוריו של "מוטי" על ידי המתלוננת ועל ידי הנאשמים האחרים במסגרת הודעותיהם במשטרה, תיאורים התואמים את מראהו החיצוני של העותר, וכן ראיות אודות הקשר בין העותר לנאשמים האחרים, שהורשעו כזכור על-פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון. לאחר שקבעה כי מכלול הראיות מבסס את היותו של העותר אותו "מוטי" שנזכר בכתב האישום דנה השופטת ארבל בטענת האליבי שהעלה העותר. טענת האליבי של העותר מבוססת על העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי העותר שהה בחו"ל החל מיום 9.3.01 ועד ליום 22.3.01 בשעה 16:46. טענתו של העותר היא כי מהאופן בו תיארה המתלוננת את מסעה לארץ ומעדותה של אוקסנה אגממבייטבה, כי הגיעה לארץ יחד עם המתלוננת, עולה כי התאריך בו נפגשה המתלוננת עם "מוטי" הוא ה-21.3.01, תאריך בו אין חולק כי העותר לא שהה כלל בארץ. השופטת ארבל ציינה בפסק דינה כי נפלה שגגה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בכך שלא דן מפורשות בטענת האליבי של העותר; וזאת, על אף שקיבל את עדותה של המתלוננת כמהימנה ודחה את עדותו של העותר כבלתי מהימנה, ובכך דחה למעשה גם את טענת האליבי. עם זאת, לא מצאה השופטת ארבל לנכון להחזיר את הדיון בטענת האליבי לבית המשפט המחוזי ודנה בטענה לגופה. לאחר שבחנה את עדותה של המתלוננת וראיות נוספות הגיעה השופטת ארבל לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענת האליבי של העותר, שכן לא ניתן לפסול את הסברה לפיה המתלוננת הגיעה אל "מוטי" ביום 24.3.01, כפי שטענה המתלוננת בהודעתה במשטרה ובעדותה בבית המשפט.

בעתירתו לדיון נוסף טוען העותר כי שגה בית המשפט העליון בכך שלא החזיר את הדיון בטענת האליבי לבית המשפט המחוזי והחליט לדון בה בעצמו, וכי באופן זה נקבעה הלכה בעייתית ומוקשית, שכן אין זה תפקידו של בית המשפט העליון לנהוג כערכאה דיונית ולבחון בחינה עובדתית טענות כדוגמת טענת האליבי שהועלתה על ידו.

דין העתירה להידחות. בניגוד לטענת העותר לא נקבעה בפסק הדין שבגינו הוגשה העתירה הלכה חדשה כלשהי באשר לשאלה אימתי תשיב ערכאת הערעור סוגיה מסוימת לבירור מחודש של הערכאה הדיונית. בית המשפט העליון בפסק דינו עשה שימוש בסמכות הנתונה לו מכוח סעיף 213(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, שקובע כי בית המשפט שלערעור רשאי: "ליתן בקשר לפסק הדין כל החלטה אחרת שהערכאה הקודמת היתה מוסמכת לתיתה". נוכח הוראת הסעיף האמור ברי כי אין כל חידוש בכך שבית משפט זה החליט במקרה דנן להכריע בטענת האליבי ולא להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי. לפיכך, לא מתקיימים בענייננו התנאים לעריכת דיון נוסף הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. זאת ועוד, כל הטענות שהעלה בא-כוח העותר מופנות למעשה כנגד ממצאיו העובדתיים של פסק הדין בבית המשפט קמא שאושרו בערעור. לטענת בא-כוח העותר, נפלה שגגה בממצאים אלה כיוון שלא נבדקו בנפרד ובמיוחד בבית משפט קמא, אלא בערעור. טענה זו כשלעצמה אינה מקימה עילה לדיון נוסף, שכן בפסק הדין בערעור לא נקבעה ביחס לבחינת טענת האליבי כל הלכה חדשה או חשובה. לגוף השאלה שהיתה במחלוקת, בית המשפט המחוזי דחה, כאמור לעיל, את גרסת העותר כבלתי מהימנה וקיבלת את גרסת המתלוננת כמהימנה. בכך דחה למעשה בית המשפט המחוזי, כפי שציינה השופטת ארבל , גם את טענת האליבי שהעלה העותר.

אשר על כן, העתירה נדחית.