דנ"פ 5492/12 פרנסואה אבוטבול נ. מדינת ישראל

1.

לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 27.2.2012 בע"פ 6972/09, בו נדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, לפיו הורשע העותר ברצח המנוח רענן לוי ז"ל (להלן: המנוח ), שנדקר למוות ביום 18.12.2004. פסק הדין נשוא העתירה ניתן מפי השופט א' רובינשטיין , שאליו הצטרפו בהסכמה השופטים י' דנציגר ו א' חיות .

2.

כיוון שלא הובאה כל עדות של אדם שראה את העותר דוקר את המנוח, התבססה הרשעת העותר בעבירת הרצח על ראיות נסיבתיות. ראיות אלה נוגעות, בין היתר, להשתתפות העותר במריבה בין בני חבורתו לבני חבורתו של המנוח, לנוכחות העותר וכמה מחבריו בסמוך למקום שבו נמצאה גופתו של המנוח ולעדויות שונות בנוגע לנסיבות שאפפו את רצח המנוח. בפסק הדין נשוא העתירה הודגשו גם שקריו השונים של העותר, שהציג מספר גרסאות בנוגע למידת מעורבותו באירועים שהובילו בסופו של דבר למות המנוח, ובכלל זה גירסה שהוצגה לראשונה בערעור לבית משפט זה. ערכאת הערעור בחנה באופן מפורט ויסודי את הראיות שהובאו לפני בית המשפט המחוזי ודחתה את התזה החלופית להתרחשות האירועים, שאותה הציג העותר לראשונה בשלב הערעור. בנוסף, לא ראה בית משפט זה להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי כי מבחינה משפטית התקיימו בעניינו של העותר יסודות עבירת הרצח. כמו כן, בחן בית משפט זה את טענות העותר בדבר התייחסות בית המשפט המחוזי לעדות שמיעה בלתי קבילה שהשפיעה, לפי הטענה, על הרשעתו. בהקשר זה נקבע בפסק הדין נשוא העתירה, בהתאם לסעיף 56 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, כי גם אם התייחס בית המשפט המחוזי בשגגה לחלקים הבלתי קבילים באותה עדות, די בראיות הכשרות כדי לבסס את הכרעת הדין נגד העותר. בנוסף הגיע בית משפט זה למסקנה כי גם אלמלא נחשף בית המשפט המחוזי לאותה עדות, הייתה הכרעת הדין עומדת בעינה. לפיכך, הוחלט לדחות את ערעורו של העותר על הרשעתו.

3.

בעתירתו לדיון נוסף מעלה העותר טענות שונות הנוגעות רובן ככולן לתשתית הראייתית והעובדתית, שעליה התבסס פסק הדין נשוא העתירה. לטענת העותר פסק הדין נשוא העתירה ניתח מחדש את הראיות הנסיבתיות בעניינו והוא נסמך על בסיס עובדתי שונה מזה של הכרעת הדין המרשיעה בבית המשפט המחוזי. במיוחד מעלה העותר טענות נגד הסתמכותו של בית משפט זה על אחת העדויות שנשמעו בבית המשפט המחוזי והמסקנות שנגזרו ממנה, וכן בנוגע להשפעת העדות הבלתי קבילה על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי. לטענת העותר, בית משפט זה כתב, למעשה, בפסק הדין נשוא העתירה הכרעת דין חדשה ובכך חרג מתפקידו כערכאת ערעור.

4.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. למרות הנופך העקרוני שמנסה העותר לשוות לטענותיו מדובר, למעשה, בטענות ערעוריות מובהקות, התוקפות את נכונות ההכרעה בפסק הדין נשוא העתירה. אולם, הליך הדיון הנוסף לא נועד ליצור ערכאת ערעור נוספת על פסקי הדין של בית המשפט העליון, וודאי לא לשם בחינת התשתית הראייתית שעמדה בבסיס הכרעה שיפוטית זו או אחרת. הליך הדיון הנוסף נועד להעמיד לבחינה עקרונית הלכות הסותרות הלכות קודמות של בית המשפט העליון או הלכות חשובות, קשות או חדשות. הלכה מעין זו לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה, ועל כן אין מתקיימים במקרה דנא התנאים לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון, הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

5.

אשר על כן, העתירה נדחית.