דנ"פ 5599/07 סעיד קייס נ. מדינת ישראל

בית המשפט העליון, בפסק-דין ארוך ומפורט, בא לכלל מסקנה כי יש לדחות את ערעורם של המבקשים על הרשעתם בעבירה של רצח על רקע "כבוד המשפחה". פסק-הדין בעניינם של המבקשים ניתן פה-אחד (לגבי מעורב שלישי נחלקו דעות השופטים). המבקשים סבורים כי יש לקיים דיון נוסף בשאלת הרשעתם.

פסק-הדין מגולל פרשה קשה של רצח כפול. הנרצחת היא אחותם של המבקשים, והנרצח היה בן-זוגה (המנוחה היתה נשואה לאחֵר). השניים אותרו על-ידי המבקשים ובני משפחה נוספים בעיר אילת, ולאחר השתלשלות עניינים המתוארת בפסק-הדין, הוסעו צפונה לכיוון הכפר שבו התגוררו; גופותיהם נמצאו מוטלות במטע זיתים לצד הדרך המובילה אל הכפר. בית המשפט העליון בחן בפירוט רב את הגרסאות שהוצגו על-ידי המעורבים השונים. כמו-כן נדרש בית המשפט לתשתית הראייתית שעמדה כנגד כל אחד מן המבקשים – תשתית המורכבת מצירוף של ראיות נסיבתיות. לגבי המבקש 2 – ג'עדאן – צוין כי הלה הודה (לבסוף) בנוכחותו במטע הזיתים בזמן הרצח, אך ייחס את המעשה לאחרים. גרסתו נדחתה, בין היתר משום היותה גרסה כבושה ומשום שהמבקש נתפס בשקרים. זאת ועוד, נשמעו עדויות על הפחד הרב של המנוחים מפני המבקש והאחרים ועל התנהלותו של המערער ביום האירוע. אם לא די בכל אלה - על מכנסיו של המבקש נמצאו כתמי דם.

המבקש 1 – סעיד – הורשע גם הוא על-סמך מקבץ של ראיות נסיבתיות שלא הותירו ספק בדבר מעורבותו ברצח. בית המשפט בחן את העדויות השונות שהצביעו על סעיד כמי שנכח בזירת הרצח, ומצא כי אין להתערב במסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, לאמור: כי לא נותר ספק בדבר נוכחותו במקום בזמן הפשע. למסקנה זו חברו ראיות נוספות, הנוגעות בעיקרן להשתלשלות האירועים ביום הרצח, לפחד שחשו הקורבנות מפני בני המשפחה שמצאום באילת – וסעיד ביניהם, וכן לכבישת גרסתו של סעיד ולשקרים שהוא נתפס בהם. בית המשפט פסק כי לא עלה בידיו של סעיד ליתן הסבר לראיות שעמדו כנגדו ולנוכחותו בזירת הרצח.

בית המשפט העליון דחה את טענת המבקשים כי יש להוכיח באופן פרטני מה היה חלקו של כל אחד מהם במעשה הרצח. נקבע, כי "התמונה המצטיירת לנוכח מקבץ הראיות מפלילה כל אחד מאלה שהיו נוכחים בזירת הרצח, ומטילה על המערערים את החובה להציע לה תרחיש אלטרנטיבי המתיישב עם חפותם". המבקשים, כאמור, לא עמדו בנטל זה ולפיכך, "היה בית-משפט קמא רשאי לקבוע כי נוכחותם של המערערים במטע הזיתים לא הייתה נוכחות 'תמימה', כי אם 'נוכחות מכוונת' שמקורה בביצוע הרצח... והיא מקיימת גם את דרישותיו של היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הרצח".

העותרים סבורים כי יש מקום לקיים דיון נוסף בסוגיית הרשעתם – בפני הרכב מורחב של בית משפט זה. לדידם, לא הוכחו במידה הנדרשת יסודות עבירת הרצח – היסוד הנפשי והיסוד העובדתי. עיינתי בפסק-הדין של בית המשפט העליון וקראתי בעיון את טענות המבקשים. לא מצאתי כי בפסק-הדין נקבעה הלכה כלשהי, לא כל שכן הלכה המצדיקה את קיומו של דיון נוסף לפי התנאים הנקובים בסעיף 30(ב) חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. פסק-הדין מבוסס על בחינה פרטנית של תשתית הראיות שעמדה כנגד המבקשים, ועל המסקנות שהסיק בית המשפט העליון (ולפניו בית המשפט המחוזי) מהתשתית הזו, לגבי התקיימות יסודותיה העובדתיים והנפשיים של עבירת הרצח אצל כל אחד מן המבקשים. בצדק טוענת המשיבה כי טענות המבקשים היום הן למעשה טענות בעלות אופי ערעורי, והרי לא לשם כך נועד הליך הדיון הנוסף.

אשר על כן, הבקשה לדיון נוסף נדחית.