דנ"פ 5770/00 לוין ניצן נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (ב"ש 91861/00) המורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו בת.פ. 40225/00 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

1.נגד העורר ונאשם נוסף הוגש כתב אישום המייחס להם עבירת קשירת קשר לביצוע פשע, גניבת רכב ושוד בנסיבות מחמירות. על פי כתב האישום, בסמוך ליום 25.12.99, קשרו השניים קשר עם אדם אחר לביצוע שוד של חברה פלונית, העוסקת במכירת סחורות מעוקלות. החברה מעסיקה נהגים שתפקידם לאסוף את פדיון מכירת סחורות החברה ממחסניה השונים. העורר היה בעבר עובד של החברה והוא הכיר את דרך איסוף פדיון מכירות החברה. לשם ביצוע השוד, גנב הנאשם האחר רכב ממגרש חניה בנמל התעופה בן-גוריון. ביום האירוע, בשעות הערב, עקבו השלושה, ברכב הגנוב, אחר אחד מנהגי החברה בשעה שהוא הוביל את פדיון החברה, בסך כולל של כ500,000- ש"ח. סמוך לצומת בית ליד, חסם אחד הנאשמים את נתיב הנסיעה של נהג החברה. השותף השלישי איים על נהג החברה באקדח והורה לו לעצור את הרכב. בשעה שהעורר המתין להם ברכב הגנוב, נטלו הנאשם האחר והשותף את פדיון החברה, תוך שהם מאיימים על נהג החברה באקדח. לאחר נטילת פדיון החברה ורכוש נוסף, נכנסו השניים לרכב הגנוב ונמלטו מן המקום כשהעורר נוהג ברכב האמור.

2.בצמוד להגשת כתב האישום, הגישה המדינה בקשה למעצר העורר והנאשם הנוסף עד לתום ההליכים נגדם. ביום 6.8.00 הורה בית המשפט, מפי השופט א' סטרשנוב, על מעצרו של הנאשם הנוסף עד לתום ההליכים נגדו, וביום 10.8.00 הוא הורה גם על מעצרו של העורר. בהחלטתו, הניח בית המשפט כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית, הקושרת את הנאשמים אל העבירות המיוחסות להם. בהחלטתו מיום 10.8.00 קבע בית המשפט כי אין מקום להבחין בין חלקו של העורר לבין חלקו של הנאשם האחר. אמנם לעורר אין הרשעות קודמות, ולכאורה היה חלקו "פסיבי" בלבד. אלא, שאין להתעלם מן העובדה כי הוא עבד בעבר בחברה האמורה, והוא אשר סיפק לשני שותפיו את המידע הדרוש לצורך השוד. בית המשפט מציין כי "[העורר] היה שותף מלא לתכנון ולביצוע של המעשה ואף נמצא בפועל בזירת העבירה וברכב שבו נסעו כל השלושה בצוותא חדא". על בסיס זה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

3.על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. בא-כוח העורר איננו חולק על קיומה של תשתית ראייתית לכאורה ועל חזקת המסוכנות. עם זאת, הוא מציין כי העורר שיתף פעולה עם המשטרה וכי אין לו עבר פלילי. לטענתו, בית המשפט קמא לא בדק כלל את האפשרות של חלופת מעצר כפי שחייב היה לעשות. לדעתו, אפשר להשיג את מטרות המעצר, בנסיבות המקרה הנדון, על ידי שחרור של העורר ל"מעצר בית" מלא אצל הוריו, תוך קביעת ערבויות נוספות במידה והן נראות דרושות לבית המשפט. בהקשר זה, מציין בא-כוח העורר כי אביו של העורר שירת בצה"ל בדרגת סגן-אלוף ולאחר מכן כקצין משטרה. אביו כעת בדימוס והוא יוכל לפקח על בנו במשך כל שעות היממה.

4.באת-כוח המדינה מעלה מנגד את העובדה כי שיתוף הפעולה עם המשטרה לא היה ביוזמתו של העורר, אשר מסר את הודעותיו לאחר שהוזמן לחקירה. יתירה מזו, בהודעותיו הוא הטיל את עיקר ביצוע השוד על שותפיו. באת-כוח המדינה גורסת כי בשל חומרת העבירה, אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

5.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר המצוי בתיק, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות. מהודעת הנאשם הנוסף עולה לכאורה, כי פרטי השוד תוכננו בצוותא חדא, ועניין האקדח בכלל. כן עולה מחומר הראיות, כי העורר היה מיוזמי השוד. בנסיבות האלה, איני חושב כי "מעצר בית" אצל הוריו יוכל להפיג את מסוכנותו של העורר לביטחון הציבור.

אי-לכך הערר נדחה.