דנ"פ 5820/06 דרור כפיר נ. מדינת ישראל

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים א' ברק, א' א' לוי וא' גרוניס ) בע"פ 6530/05 כפיר דרור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: פסק הדין ) שניתן ביום 3.7.06, בו נדחה ברוב דעות חלק הארי של ערעור העותר.

נגד העותר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); כניסה והתפרצות בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 407 ו-408 לחוק; וחבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיפים 329(א)(1) ו-(2) לחוק. על-פי עובדות כתב האישום, ביום 11.6.04 הושיט העותר את ידו מבעד לאחד מחלונות חדרו של הרופא התורן בבית החולים לחולי נפש בבאר-יעקב, וגנב את תיקה של אחת הרופאות. זו האחרונה, שהבחינה במעשה, דיווחה על כך למאבטחים. בעקבות זאת יצאו המאבטחים לסרוק את שטח בית החולים, ואחד מהם, דני מורין (להלן: " המתלונן "), הבחין בעותר שהסתובב במקום, לפי הנטען, בצורה חשודה. משביקשו להילוות אליו, כך נטען, תקף העותר את המתלונן, דקרו מספר פעמים בגבו ובפניו, ונמלט.

בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הכחיש העותר כי הוא מבצען של העבירות המפורטות בכתב האישום, וטען כי שהה בעת ביצוען בבית אחיו הנמצא בתל-כביר. בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו של העותר, והרשיעו בביצוע העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט ביסס את הכרעת דינו על האמון שנתן בזיהויו של העותר על-ידי המתלונן בעת עיון באלבום תמונות משטרתי. כן התבסס על הדמיון שנמצא בין תיאורו החיצוני של העותר לבין הנתונים שמסר המתלונן בעת שתיאר את תוקפו, ועל בקיעים שנמצאו בגרסת האליבי שלו. חיזוק נוסף לראיות התביעה מצא בית המשפט המחוזי בעובדה שהעותר מתגורר במרחק של 2-3 ק"מ מבית החולים, ובכך שבאותה תקופה נהג לפקוד את בית החולים כדי לבקר את גיסו שהיה מאושפז שם. בגין מעשים אלה גזר בית המשפט המחוזי על העותר עונש של 30 חודשי מאסר, שמחציתם בפועל ויתרתם על-תנאי. כמו כן הופעלו מאסרים על-תנאי, לתקופה של 27 חודשים בסך הכל, בחפיפה חלקית לעונש שנגזר בפרשה הנוכחית, כך שהתוצאה הסופית הייתה שהמערער נכלא לתקופה של 39 חודשים.

העותר ערער על הכרעת הדין ועל חומרת העונש לבית המשפט העליון. טענתו המרכזית התמקדה בשאלת זיהויו על-ידי המתלונן. לטענתו, הרשעתו בעבירת התקיפה הסתמכה על עדות יחידה של המתלונן אשר זיהה אותו בעת עיון באלבום תמונות משטרתי, ואשר לא נתמכה בראיות נוספות. על-פי הנטען, נפלו ליקויים שונים בזיהוי, אשר אינם מאפשרים להרשיעו לפיו. בית המשפט דחה, בדעת רוב מפי השופט א' א' לוי ובהסכמת הנשיא א'

ברק , את ערעורו של העותר על הרשעתו בעבירת התקיפה, בקובעו כי אינו מוצא עילה להתערב בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בעניין זה. השופט א' א' לוי

קבע בפסק-דינו כי לא נפל פגם בתהליך הזיהוי וכי לא הוכחה בפניו כל עילה לדחות את ממצאי בית המשפט המחוזי באשר למהימנות המזהה ואמינות הזיהוי. כן צוין כי העובדות המאמתות עליהן הצביע בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו – הקרבה בין בית העותר לבית החולים, העובדה כי גיסו של העותר היה מאושפז בבית החולים באותה עת, והסתירות בין גרסת העותר לבין גרסת עד ההגנה מטעמו באשר לאליבי שמסר - מסלקות כל ספק בדבר אשמת העותר. השופט א' גרוניס , שהיה בדעת מיעוט, גרס, כי יש לזכות את העותר מחמת הספק מהעבירות שיוחסו לו. זאת, לאחר שמצא כי בנסיבות המקרה הנתון קיימים פגמים הגורעים מהמשקל הראייתי של הליך הזיהוי בתמונות, ומאחר שלא התווספו לראיית הזיהוי, לגישתו, ראיות ממשיות נוספות.

באשר לעבירות הרכוש אשר יוחסו למערער קבע בית המשפט פה-אחד, כי המדינה לא ביססה די צורכה את הזיקה שבין התקיפה לעבירות הרכוש שיוחסו למערער. על כן, נקבע כי הרשעתו בעבירות אלה אינה נקייה מספקות, ויש לקבל את הערעור בנקודה זו ולזכותו מהן. באשר לעונש נקבע כי נוכח זיכויו של העותר מעבירות הרכוש, יש לבטל את הפעלתם של שניים מבין המאסרים על-תנאי שהופעלו, באשר אלה יוחדו לעבירות רכוש בלבד. לפיכך, נקבע כי העותר ישא בתקופת מאסר כוללת בת 22 חודשים.

הבקשה לקיום דיון נוסף המונחת בפניי מופנית נגד פסק דינו של בית משפט זה בערעור. בקשה זו מושתתת על הטענה כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה בעלת השלכה משמעותית על דיני הראיות ועל הרשעת נאשמים לפי זיהוי מתוך אלבום תמונות משטרתי. על-פי הנטען, בית המשפט לא נתן דעתו במידה מספקת לפגמים העולים משיטת זיהוי זו, ואשר בעטיים יש לייחס לזיהוי מתוך אלבום תמונות משטרתי משקל נמוך ביותר. כן צוין כי אי התקינות המאפיינת את הליך הזיהוי מתוך אלבום תמונות משטרתי, וכן העדר נהלים ברורים ומוגדרים לאופן עריכתו, עלולים לגרום להרשעת חפים מפשע עקב טעויות בזיהוי.

לאחר שבחנתי את טענות העותר באתי לידי מסקנה כי דין העתירה להידחות. על פי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, תנאי לקיומו של דיון נוסף הוא פסיקתה של הלכה אשר " עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה " ראוי לקיים בה דיון נוסף. תנאי זה אינו מתקיים בעניינו של המבקש, הגם שבאת-כוחו ניסתה לעטות את קביעותיו של בית המשפט בלבושה של הלכה כללית חדשה וקשה. פסק הדין בערעור נסוב על שאלת מהימנותו ואמינותו של הזיהוי שבוצע. קביעותיו של בית המשפט בעניין זה התבססו על ניתוח נסיבותיו הקונקרטיות של העניין שעמד שבפניו, והן אינן יוצרות כל הלכה באשר אינן חורגות מנסיבות אלה. על כן, אין במסקנותיו של בית המשפט כדי להשפיע כהוא זה על הגישה העקרונית ביחס לזיהוי מתוך אלבום תמונות משטרתי, ומשקלו הראייתי. למותר לציין, כי בית משפט זה כבר עמד בהרחבה על ההלכה הכללית בדבר זיהוי על-ידי עיון באלבום תמונות משטרתי, וכן על המאפיינים השונים לפיהם ייקבע משקלו הראייתי של זיהוי מעין זה (ראו ע"פ 10360/03 שדיד נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם)). בדומה, אף המחלוקת שנפלה בין שופטי הרוב לבין שופט המיעוט אין בה כדי להצדיק עריכת דיון נוסף, מאחר שכאמור, עניינה אך בשאלת המשקל אותו יש לייחס לזיהוי בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כפי שציין שופט המיעוט בפסק-דינו:

"מקובל כי אין לשלול א-פריורית את ערכו הראייתי של הליך איתור כפי שנעשה כאן, אך יש לבחון את משקלו הראייתי בשים לב לכלל נסיבות העניין, ומתוך מודעות לקשיים הכרוכים בשיטת זיהוי זו." (בפסקה 2 לפסק-דינו של השופט גרוניס )

ובהמשך:

"גם אם מבחינה עקרונית די בזיהוי בדרך זו על מנת לבסס הרשעה, הרי נקודות מסוימות שעלו מחומר הראיות מעוררות תמיהות ושאלות... מכאן מסקנתי כי יש לזכות את המערער מחמת הספק." ( שם , בפסקה 6)

מכאן, שהמחלוקת אשר נפלה בעניינו של העותר אינה מעוררת את השאלה העקרונית בדבר השימוש בזיהוי מתוך אלבום תמונות משטרתי או המשקל שיש לתת לזיהוי מעין זה באופן כללי. המחלוקת הצטמצמה לנסיבות הזיהוי הספציפי אשר בוצע בעניינו של העותר, ועל כן אין בטענות העותר כדי להקים עילה לקיומו של דיון נוסף.

אשר על כן, העתירה נדחית. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית אף היא. העותר יתייצב לריצוי עונשו כאמור בהחלטת בית משפט זה מיום 3.7.06.