דנ"פ 6337/08 עוואד טלאל נ. פרקליטות המדינה

1.

זוהי בקשה לקיומו של דיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 7150/06 (השופטים א' א' לוי, א' רובינשטיין וי' דנציגר ), שבו נדחה ערעורו של המבקש על הרשעתו בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום בנסיבות מחמירות ומעשה מגונה בנסיבות מחמירות.

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום שבו נטען כי בשנים 2003 ו-2004 ביצע באחייניתו היתומה – ילידת שנת 1994 – במספר הזדמנויות, מעשי אונס, מעשי סדום ומעשים מגונים. בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו וגזר עליו עונש מאסר לתקופה של חמש עשרה שנים, מתוכן שתיים-עשרה שנות מאסר לנשיאה בפועל. המבקש הגיש ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון. המבקש טען בערעורו, בין השאר, כי לא ניתן היה להרשיעו בשישה מקרי אונס שונים, כאשר בכתב האישום פורט מקרה אחד בלבד. עוד טען המבקש כי הראיות שעליהן הסתמך בית המשפט המחוזי בנוסף לעדותה של המתלוננת אינן יכולות להיחשב סיוע לעדותה על פי המבחנים שנקבעו בעניין זה.

3.

בית המשפט העליון דחה את ערעורו של המבקש על הכרעת הדין ועל גזר הדין. בית המשפט התייחס לטענת המבקש בעניין ההרשעה בשישה מקרי אונס שונים וקבע כי אין ממש בטענתו. בית המשפט ציין כי מחומר הראיות עולה כי "גם אם אין לייחס למספר 'שש' בו נקבה המתלוננת את משמעותו הרגילה, ברי כי מעשיו של המערער בוצעו במספר הזדמנויות שונות, במסגרת הפעמים הרבות בהן ביקרה המתלוננת בביתו". "לפיכך" – כך קבע בית המשפט – "אין נפקא מינה האם ביצע המערער את מעשיו המיניים בשש הזדמנויות או במספר אחר של מקרים". בית המשפט הוסיף וקבע בעניין זה כי אמנם היה עדיף שכתב האישום ינוסח בצורה פרטנית יותר, אך ההאשמות נגד המבקש היו ברורות ובנסיבות אלה, אין מקום "לבטל את הרשעתו מחמת 'כלליותו' של כתב האישום". אשר לטענה בעניין התנאים לקיומו של סיוע לעדות המתלוננת, קבע בית המשפט העליון כי העדות של אחות המתלוננת עומדת בתנאים שנקבעו בעניין הסיוע. לדבריו, עדותה של האחות הגיעה ממקור עצמאי, סיבכה את המבקש במעשים מיניים המיוחסים לו והתייחסה לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים, שכן המערער הכחיש באופן נחרץ כל מגע בעל אופי מיני עם המתלוננת. לאור זאת, ולאחר שדחה גם את יתר טענותיו של המבקש, דחה, כאמור, בית המשפט העליון את ערעורו של המבקש על כל חלקיו.

4.

המבקש עותר לקיומו של דיון נוסף בעניינו. לטענתו, הותרת הרשעתו בשישה מקרי אונס על כנה כאשר כתב האישום מפרט רק אחד מהם, עומדת בסתירה להלכות הקיימות בנושא ופוגעת באופן קשה ביכולתם של נאשמים להתגונן. עוד טוען המבקש כי הקביעה שהעדות של אחות המתלוננת יכולה להיחשב סיוע לעדותה של המתלוננת מנוגדת להלכה בסוגיה זו. קביעות אלה – כך טוען המבקש – נוגעות לסוגיות חשובות וקשות ויש מקום לקיים בהן דיון נוסף.

5.

דין הבקשה להידחות. סעיף 30 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, מאפשר לקיים דיון נוסף בעניינם שבהם "ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין יש, [לדעתו של השופט המחליט בבקשה], מקום לדיון נוסף". בענייננו, לא נקבעה כל הלכה חדשה ומשום כך אין עילה לקיומו של דין נוסף.

המבקש טוען, כאמור, כי לא היה מקום להרשיעו בשישה מקרי אונס שעה שכתב האישום פירט מקרה אחד בלבד. אלא שעיון בהכרעת הדין מעלה כי המבקש כלל לא הורשע ב שישה מקרי אונס אלא ב מספר מקרי אונס – בהתאם לאמור בכתב האישום. האפשרות להרשיע במספר מקרי אונס כאשר רק לגבי חלקם ניתן פירוט בכתב האישום הוכרה בעבר, ונפסק כי הדבר אפשרי בנסיבות מסוימות, ובפרט כאשר מדובר בעבירות מין בתוך המשפחה. כך, באחד המקרים נקבע כי "לצערי, המציאות מלמדת כי עבירות מהסוג שהמערער הורשע בהן – עבירות מין במשפחה – מתאפיינות בכך שאינן מצטמצמות דרך כלל למעשה בודד, כי אם למעשים רבים הנמשכים על פני תקופה ארוכה. בשל כך, לעיתים מן הנמנע – מפאת ריחוק הזמן וטיבם של המעשים, המתרחשים באין רואה – לציין בכתב האישום את פרטי האירועים והתביעה נאלצת לנקוט בלשון כללית" (ע"פ 3948/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.11.2006). באותו מקרה הורשע אדם במספר רב של מקרי אינוס שהתרחשו במשך מספר שנים, אף כי בכתב האישום פורטו שני מקרים בלבד. הדברים יפים גם למקרה שלפנינו ולפיכך לא נקבעה בו הלכה חדשה. אכן, בגזר הדין

התייחס בית המשפט המחוזי לכך שהמעשים בוצעו "בשש הזדמנויות שונות", אך עמדה זו לא מצאה ביטוי בכתב האישום ובהכרעת הדין ואין בהתייחסות זו השפעה על האפשרות להרשיע את המבקש במספר מקרי אונס, כאשר הוכח במהלך המשפט שהתנהגותו לא הייתה חד פעמית.

6.

אשר לדרישת הסיוע, מעיון בטענותיו של המבקש עולה כי הוא מלין על יישום ההלכה על ידי בית המשפט העליון ותו לא. המבקש מציין בדבריו כי על מנת שהראייה תוכל לשמש סיוע לעדותה של המתלוננת עליה לעמוד בשלושה תנאים: עליה להתקבל ממקור נפרד חיצוני; עליה לסבך את הנאשם בעבירה; ועליה להתייחס לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים. בית המשפט העליון התייחס בדבריו למבחן זה וקבע כי עדותה של האחות עומדת בכל התנאים ומשום כך יש בה כדי לשמש סיוע לעדותה של המתלוננת. המבקש מצידו, סבור כי עדותה של האחות אינה עומדת בתנאים אלה. מדובר אפוא בהשגה על דרך היישום של המבחן ולא על טיב המבחן עצמו. לפיכך, גם כאן אין מדובר בקביעת הלכה חדשה או הלכה הסותרת הלכות קודמות של בית המשפט העליון, ואין הצדקה לקיים דיון נוסף בעניין.

אשר על כן, הבקשה נדחית.