דנ"פ 665/98 אלי-כהן נ. מדינת ישראל

1.העותר הורשע בבית משפט השלום בבית-שאן בשש עבירות של לקיחת שוחד בעת שכיהן כרב העיר. בבית המשפט המחוזי התקבל ערעורו לגבי אחת מהעבירות בהן הורשע, והוא זוכה מעבירה זו בלבד. לעותר ניתנה רשות ערעור לבית משפט זה, והוא ערער כנגד ההרשעה בעבירה נשוא האישום השני (ע"פ 5803/97) וכנגד ההרשעה בעבירה נשוא האישום השביעי (ע"פ 5889/97). לנוכח הסכמת המשיבה התקבל הערעור בע"פ 5889/97. לעומת זאת הערעור בע"פ 5803/97 נדחה, כשבית המשפט דוחה את טענת העותר שהפעולות בגינן קיבל תשלום לא היו במסגרת תפקידו כרב עיר, ואף לא היו קשורות בתפקידו זה.

2.את עתירתו לקיום דיון נוסף מבסס העותר על שתי טענות. ראשית, הוא טוען כי בפסק הדין בע"פ 7318/95 ציוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(3) 793 נדונה מערכת עובדתית זהה לזו הנדונה כאן, ולמרות זאת הגיע בית המשפט לתוצאה הפוכה וזיכה את המערער שם מעבירת השוחד. שנית, טוען העותר שהרשעתו בלקיחת שוחד משום שקיבל תשלום בעבור סיוע לבני זוג בהליכים להשגת היתר נישואין יוצרת הפליה קשה בינו לבין רבים מרבני ישראל האחרים. וזאת משום שלטענתו קבלת תמורה על-ידי רבנים בעבור עריכת טקסי נישואין "השתרשה כנורמה מקובלת, שאין מהרהרים אחריה, אין מהרהרים בה, והיא נמצאת בידיעת הכל", אך אין מוגשים כתבי אישום בגין מעשים אלה, קל וחומר שאיש אינו מורשע בעבירה של נטילת שוחד בגינם. המשיבה, מתנגדת לקיומו של דיון נוסף. לטענתה עובדות פסק הדין בעניין ציוני שונות מעניינו של העותר, ואילו לטענת ההפליה אין כל תימוכין בחומר הראיות.

3.הגעתי למסקנה שדינה של עתירה זו להידחות משום שלא מתקיימות העילות לקיום דיון נוסף הקבועות בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. אין מדובר כאן בהלכה שעומדת בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון. פסק הדין בעניין ציוני, שעסק ברב עיר, אשר קיבל תשלום בעבור מתן תעודת הכשר למפעל מזון, שאינו בתחום סמכותו, לא קבע כל הלכה משפטית שונה מזו שהוחלה בענייננו. בשני המקרים הוחלה ההלכה לפיה פעולה שנעשתה תוך זיקה רלוואנטית לתפקידו של עובד הציבור היא "פעולה הקשורה בתפקידו" לעניין עבירת השוחד. השוני בתוצאה נובע מהבדלים ראייתיים ועובדתיים, שהוליכו את בית המשפט בעניין ציוני לפסוק כי קיים ספק אם פעולותיו של הנאשם היו קשורות בתפקידו. אף לא מדובר בהלכה שיש בה קושי, חשיבות, או חידוש מיוחדים. העותר לא הניח כל תשתית עובדתית, בין בערכאה זו ובין בערכאות הקודמות, לטענתו כי קיימת מדיניות של אי-אכיפה במקרים דומים לזה שלו. ולפיכך אין מקום להידרש לטענתו כי נוכח קיומה של מדיניות כזו יוצרת הרשעתו הלכה קשה. מכל מקום, מדיניות אי-אכיפה, או תת- אכיפה של נורמות מנהל תקין החלות על עובדי ציבור ושל הסנקציות הקבועות בדין העונשין בגין הפרתן אינה ראויה, ואם היא אכן קיימת ראוי לשנותה. אך מדיניות כזו אינה יכולה לפטור את עבריין שהורשע בדין מאחריותו ואין בה בכדי לבטל את דין העונשין (ראו: ע"פ 3520/91 תורג'מן נ' מדינת ישראל פ"ד מז(1) 441, 448; ודברי השופט חשין בעמ' 455). לפיכך טענותיו של העותר אינן יכולות להצדיק קיומו של דיון נוסף.

העתירה נדחית.