דנ"פ 6677/06 פלוני נ. מדינת ישראל

1.לפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 7895/04 ובע"פ 8039/04 פלוני נ' מדינת ישראל (מפי כב' השופטת ע' ארבל, בהסכמת השופטים א' גרוניס וא' חיות).

כנגד המבקש הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום, המגולל מסכת קשה של מעשי אלימות והתעללות, שנהג המבקש לבצע בבנו ובבתו הקטינים (להלן: המתלונן ו המתלוננת 1 , בהתאמה) ובאשתו (להלן: המתלוננת 2 ), וכן מספר מקרים בהם ביצע המבקש באשתו, היא המתלוננת 2, עבירות מין חמורות. על פי האישום הראשון, נהג המבקש במהלך שנות נישואיו למתלוננת 2 להשליט בביתו אווירת טרור ופחד, תוך שהוא נוהג, כדבר שבשגרה, באלימות כלפי המתלוננים ומטיל עליהם עונשים חמורים על עניינים של מה בכך. בין היתר התבטאה ההתעללות בהעמדת המתלוננים במשך שעות עם ידיים מורמות, בדרישה מהמתלוננות לסדר את ארונות הבית תוך זמן קצוב לאחר שהמבקש פיזר בכוונה את תכולתם, בחיוב המתלוננת 1 להעתיק משפטים "חינוכיים" על פני מחברות שלמות ובאיומים ברצח. למבקש יוחסה גם עבירה של הדחה בחקירה, בכך שבעת ששהו המתלוננות בתחנת המשטרה, התקשר המבקש למתלוננת 2 וביקש ממנה לומר למתלוננת 1 לבטל את התלונה נגדו.

על-פי האישום השני, בעת שהיה המבקש עצור בשל החשד לביצוע העבירות נשוא האישום הראשון, הוא התקשר מבית המעצר לטלפון הנייד של המתלוננת 1 וביקש ממנה למסור לרשויות כי שיקרה בתלונתה.

על-פי האישום השלישי לכתב האישום, ביצע המבקש במתלוננת 2 עבירות של מעשה סדום וגרם לביצוע מעשים מגונים בה, באמצעות שימוש בנערות ליווי שפעלו על פי הוראותיו, וזאת שלא בהסכמתה החופשית, תוך נקיטה באיומים ותוך מעשי התעללות בה. באותם מקרים הורה המבקש למתלוננת 2 לעשן סיגריה טבולה בסם מסוכן, ובכך שלל ממנה את כושרה להתנגד בניגוד לרצונה, זאת בכוונה להקל על ביצוע המעשים שביקש שיבוצעו בה. עוד הואשם המבקש בהקשר זה בעבירות של סחיטה באיומים בנסיבות מחמירות ובעבירות של החזקה, שימוש והספקת סם מסוכן.

2.בפסק-דין מקיף ומפורט הרשיע בית המשפט המחוזי בנצרת את המבקש במרבית העבירות שיוחסו לו. עם זאת מצא בית המשפט לנכון לזכות את המבקש מביצוע עבירה של מעשה סדום (מן הטעם שהמשיבה ויתרה על הוכחת העובדות בסעיף) וכן מביצוע עבירות הסמים בהן הואשם. בית המשפט ציין לעניין זה כי הראיות המרכזיות בעבירות הסמים היו של המתלוננות, ולאור הכלל הקבוע בסעיפים 3 ו-4 לפקודת הראיות, התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ), הפוסל עדות אשה לחובת בעלה ועדות בת לחובת אביה במשפט פלילי, פסולה העדתן של המתלוננות בכל הנוגע לעבירות אלה. בסופו של יום נדון המבקש, בגין העבירות בהן הורשע, לתשע שנות מאסר בפועל ולשלוש שנות מאסר על תנאי.

3.המבקש ערער על פסק הדין לבית משפט זה. בית המשפט העליון (מפי כבוד השופטת ע' ארבל, בהסכמת השופטים א' גרוניס וא' חיות) דחה את הערעור ככל שהוא נוגע לענייני עובדה ומהימנות. עם זאת, מצא בית המשפט לנכון להתייחס למספר טענות במישור המשפטי. ראשית, קבע בית המשפט כי עדות המתלוננת 2 קבילה לצורך הרשעת המבקש בעבירות הבאות בגדר סעיף 5 לפקודת הראיות, הוא הסעיף שקובע את החריגים בהם תותר עדות מסוג זה. לפיכך, הגם שעדות המתלוננת 2 נמצאה בלתי קבילה לצורך הרשעה בעבירות הסמים, אין בכך כדי לפסול את קבילותה לצורך הרשעה בעבירות אחרות, ככל שאלה נכללות בגדר אחד מן החריגים בסעיף 5 לפקודה.

בית המשפט (מפי כבוד השופטת ע' ארבל, בהסכמת כבוד השופטת א' חיות) קבע כי העבירה לפי סעיף 327 לחוק העונשין – שלילת כושר התנגדות לשם ביצוע עבירה – היא עבירה של "חבלת גוף או אלימות או איום באחד מאלה", כאמור בסעיף 5(1) לפקודת הראיות. בלשונו: "...ראוי לסווג התנהגות שיש בה משום שלילת כושר התנגדותו של אדם, או ניסיון לשלילתו, כהתנהגות, אשר מטיבה, כרוכה בה, במידה כזו או אחרת, אלימות. זאת, ולו מן הסיבה הפשוטה כי באופן אינהרנטי, כרוכה בה פגיעה ברורה באוטונומיה של הפרט על גופו וביכולתו לפעול באופן רצוני ולשלוט על מעשיו, ובחלקם של המקרים תהיה היא כרוכה אף בסיכון חייו או בריאותו של אדם... בענייננו, עצם העובדה שאדם שולל, או מנסה לשלול, את כושר התנגדותו של הזולת, היא הנותנת... כי מתנהג הוא באלימות כלפיו, ואף אם, לעתים, ניתן לשלול את כושר התנגדותו של אדם בקלות יחסית, או בדרך שאינה אלימה במובן המובהק של המילה, אין בכך כדי ללמדנו כי לא טמונה אלימות בהתנהגות מעין זו. לעיתים, מדובר, אמנם, באלימות מוסווית ומתוחכמת יותר מן האלימות המובהקת והמוכרת לכולנו, כזו אשר מנצלת מאפיינים של חולשה, פחד, כניעה וכיוצא באלו, אצל הזולת, כדי להשליט עליו רצונו של אחר, אולם, גם זו, ראוי שתתפרש כאלימות". בית המשפט היה ער לכך שנקט בפרשנות רחבה של לשון החוק, אך סבר כי זו מוצדקת במקרה הנדון, בו מטשטש קו הגבול בין האלימות הנפשית או המילולית לבין האלימות הפיסית; לא מתקיים הרציונל לכלל הפוסל עדות בני זוג האחד לחובת רעהו; ומדובר בהתנהגות שהמחוקק ראה בחומרה יתרה. השופט א' גרוניס, שלא כחברותיו, ציין בחוות דעתו כי הוא אינו משוכנע שניתן לכלול את סעיף 327 לחוק העונשין תחת כנפי ההוראה שבסעיף 5 לפקודת הראיות. עם זאת סבר הוא כי אף אם היה המבקש מזוכה מן העבירה הנדונה, לא היה בכך כדי לשנות מן התוצאה אליה הגיע בית המשפט, כמפורט להלן, זאת נוכח מעשיו החמורים שפגעו בצורה קשה ומבזה בבני משפחתו.

בית המשפט הוסיף וקבע כי העבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 לחוק העונשין נופלת אף היא בגדר החריג שבסעיף 5 לפקודת הראיות. עוד נקבע כי בדין הורשע המבקש בביצוע מעשים מגונים במתלוננת 2 באמצעות נערות הליווי, שכן סעיף 350 לחוק העונשין מאפשר להרשיע אדם בביצוע מעשים מגונים בין אם הוא זה שביצע את העבירה ובין אם הוא גרם לכך שתבוצע על ידי אדם אחר. הובהר כי הכוונה הפלילית נבחנת אצל העושה, ולא אצל האדם או האמצעי בהם השתמש העושה להגשמת כוונתו.

לאור האמור נדחה ערעורו של המבקש. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי יש לקבל את ערעורה שכנגד של המשיבה על קולת העונש. נפסק כי נוכח ריבוי המעשים לאורך השנים, האכזריות, ההשפלות וריבוי הקורבנות, יש מקום להחמיר בעונשו של המבקש ולהשית עליו עונש של מאסר בפועל למשך 12 שנים במקום 9 שנות המאסר שנגזרו עליו על ידי בית המשפט המחוזי. כן חוייב המבקש לשלם לכל אחד מן המתלוננים פיצוי כספי בסך 10,000 ש"ח.

4.המבקש אינו משלים עם פסק הדין שבערעור ומכאן הבקשה שלפנינו, לקיים בו דיון נוסף. בבקשתו מונה המבקש חמש הלכות שנקבעו בפסק הדין, הראויות, לטענתו, לדיון נוסף: הראשונה – קביעת בית המשפט כי מקום בו מסר בן זוג של הנאשם או ילדו עדות המפלילה אותו בביצוע עבירות שאינן מנויות בחריגי סעיף 5 לפקודת הראיות, ביחד עם עבירות המנויות בו, רשאי בית המשפט להרשיע את הנאשם בביצוע האחרונות, על אף שהורה על זיכויו מן הראשונות; השניה – קביעת בית המשפט כי העבירה לפי סעיף 327 לחוק העונשין הינה עבירת אלימות כמשמעותה בסעיף 5(1)

לפקודת הראיות; ההלכה השלישית המחייבת, על פי הנטען, קיומו של דיון נוסף היא קביעת בית המשפט כי העבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין היה עבירה שיש בה חבלת גוף או אלימות כמובנם בסעיף 5(1)

לפקודה; ההלכה הרביעית – קביעת בית המשפט לפיה לשון סעיף 350 לחוק העונשין מאפשרת הרשעתו של נאשם בביצוע עבירת מין לפי סימן ה' לפרק י' לחוק, אף שהמעשה לא בוצע על ידו, אלא על ידי אדם אחר; והחמישית – קביעת בית המשפט כי אין הכרח להוכיח קיומה של מחשבה פלילית של האדם האחר, אשר הנאשם גרם לו לבצע עבירת מין, כדי להרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 350 לחוק.

5.דין העתירה לדיון נוסף להידחות. כלל הוא כי בית משפט זה לא יקיים דיון נוסף אלא במקרים נדירים ויוצאי דופן. המקרה שלפנינו אינו נמנה על מקרים אלה. טענות העותר הן בעלות אופי ערעורי, וההלכות החדשניות עליהן מבקש הוא להצביע אינן מן הסוג המצדיק קיומו של דיון נוסף לפי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. ככל שנתגלעה מחלוקת בין שופטי ההרכב בשאלת פרשנותו של המונח "אלימות" בסעיף 5(1) לפקודת הראיות בכלל ותחולתו של החריג על סעיף 327 לחוק העונשין בפרט, הרי שמדובר במחלוקת תיאורטית, ככל שהעניין נוגע לעונש. ומכל מקום, אין בהלכות שעוצבו כדי להקים עילה לדיון נוסף.

אשר על כן, העתירה נדחית.