דנ"פ 6775/11 אלמוג בוחבוט נ. מדינת ישראל

1.

לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 5.9.2011 בע"פ 2832/10, שבו נדחה ערעורו של העותר על הרשעתו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בשתי עבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובעבירות תעבורה שונות, כיוון שגרם למות שני חבריו בתאונת דרכים שאירעה ברכב שבו נהג. ערעורו של העותר על העונש שהוטל עליו התקבל באופן חלקי ורכיב המאסר בפועל הופחת משבע שנות מאסר לשש שנות מאסר. פסק הדין נשוא העתירה ניתן מפי השופטת מ' נאור , שאליה הצטרפו בהסכמה השופטים א' חיות ו ח' מלצר . עניינה של העתירה לדיון נוסף הוא בתנאים בהם קמה חזקת המודעות לתוצאה הקטלנית; מודעות הנדרשת לשם שכלול היסוד הנפשי בעבירה ההריגה.

2.

העותר, שבעת התאונה היה בן פחות מ-18 נהג ברכב, שבו ישבו שלושה מחבריו, ללא מלווה. בהתאם לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, שבית משפט זה לא ראה להתערב בהן בפסק הדין נשוא העתירה, נהג העותר ברכב במהירות מופרזת והתקרב לרכבים שלפניו בצורה מסוכנת. בשלב כלשהו התקרב רכבו של העותר לרכב שלפניו במהירות גבוהה, ואז תוך ניסיון לסטות מנתיבו פגע רכבו של העותר ברכב שלפניו. בסופו של דבר התהפך רכבו של העותר, פגע במעקה הבטיחות ונחת הפוך על המעקה עד שהחליק על גגו למרכז הכביש. שני חבריו של העותר שישבו בחלקו האחורי של הרכב ולא היו חגורים נהרגו. השאלה העיקרית שהתעוררה בפסק הדין נשוא העתירה היא האם התקיים אצל העותר היסוד הנפשי של קלות דעת שיש בו כדי להביא להרשעת העותר בעבירת ההריגה; או שמא אין מתקיים אצל העותר יסוד נפשי זה, ולפיכך יש להרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. בהקשר זה התמקד הדיון בשאלת מודעותו של העותר לאפשרות קרות התוצאה הקטלנית, שבלעדיה אין מתגבש היסוד הנפשי הנדרש לשכלול עבירת ההריגה. את קביעתו בדבר קיומה של מודעות זו ביסס בית המשפט על החזקה העובדתית הניתנת להפרכה, שהוכרה זה מכבר במשפטנו, לפיה התנהגות המצביעה על התרשלות רבתי מצד העושה מלמדת לכל הפחות על קיום מצב נפשי מסוג קלות דעת. על יסוד החזקה האמורה ונוכח התנהגותו המסוכנת והפראית של העותר על הכביש קבע בית המשפט המחוזי כי התקיים אצל העותר יסוד נפשי של קלות דעת. בית משפט זה בפסק הדין נשוא העתירה לא ראה להתערב בממצא עובדתי זה, ומכאן העתירה לדיון נוסף שבפניי.

3.

בעתירתו טוען העותר כי השימוש בחזקת המודעות בעניינו, שהביא להרשעתו בעבירת ההריגה, יוצר סטנדרט חדש של "התרשלות רבתי", שיש בה כדי להקים את חזקת המודעות ביחס לתוצאה הקטלנית. לטענתו, אין להשתמש בחזקה זו כאשר התרשלותו של הנאשם התבטאה בנהיגה במהירות מופרזת בלבד ובלי שיתווספו להתנהגותו התרשלויות נוספות, אשר מבטאות בעצמן עבירות חמורות כגון נהיגה בשכרות, חציית צומת ברמזור אדום, חציית קו הפרדה רציף ועוד. העותר טוען עוד, כי כל עוד הפער בין עבירת ההריגה בקלות דעת לבין עבירת גרם המוות ברשלנות הינו קיצוני כל כך, הרי אין להשתמש בחזקה המודעות אלא במקרים חריגים, שבהם יש סטייה ניכרת וממשית מסטנדרט הנהיגה הסביר. בהקשר זה מוסיף העותר וטוען כי על אף שבתי המשפט הדגישו כי חזקת המודעות היא חזקה עובדתית, המעבירה את הנטל לנאשם לעורר ספק סביר בדבר התקיימותה של קלות דעת, הרי בפועל התייחסו בתי המשפט לחזקה כאל חזקה משפטית, לפיה משנקבע כי התנהגותו של הנאשם היוותה "התרשלות רבתי" הוכחה למעשה קלות הדעת הנדרשת להרשעה בעבירת ההריגה. בעניינו של העותר, כך נטען, נתונים קריטיים בדבר היותו נהג חדש, צעיר וחסר ניסיון פעלו נגדו, על אף שנראה כי היה בהם כדי לסתור את ההנחה כי בהתרשלותו היה כדי להקים מודעות לתוצאה הקטלנית.

4.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה המצדיקה את קיומו של דיון נוסף. פסק הדין דן ביישום חזקת המודעות לתוצאה הקטלנית, הנדרשת לשם הרשעה בעבירת ההריגה, בנסיבות הפרטניות של תאונת הדרכים שבה היה מעורב העותר. חזקה עובדתית זו, הניתנת להפרכה, הוכרה בעבר בפסיקתנו (ראו: ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(5) 80, 93-89 (2000); ע"פ 9815/07 רון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.11.2008), פסקה 107 לפסק הדין). בהתאם לממצאים העובדתיים, שקבע בית המשפט המחוזי ושבית משפט זה לא ראה להתערב בהם, קמה החזקה האמורה גם במקרה דנן ולא עלה בידי העותר להפריך אותה. שאלת יישומה של חזקה זו בעניינו הפרטני של העותר, היא העומדת אפוא ביסוד העתירה לדיון נוסף, ומשכך ברי כי אין מתקיימים בענייננו התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון.

אשר על כן, העתירה נדחית.