דנ"פ 6939/98 יואב מירו נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון (כבוד השופטים א' מצא, י' קדמי ומ' אילן) בע"פ 1971/98 ובע"פ 1982/98 מיום 27.10.98.

1.העותר, יואב מירו, הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז1977-. בית המשפט גזר עליו מאסר של שישה חודשים שירוצה בעבודות שירות, וכן מאסר על תנאי של 15 חודשים למשך שלוש שנים. הרשעה זו מתייחסת לאירועים אשר סוכמו בפסק דינו של בית משפט זה, ולפיהם:

"ב25- לחודש ספטמבר 1995, בליל ראש השנה, שהה יואב מירו (להלן: "מירו") בחדר האורחים בבית הוריו במבשרת ציון, שליד ירושלים. יחד עימו היו באותו חדר שוטר בשם רמי לוי (להלן: "השוטר"), ... מרדכי דוד (להלן: "מוטי") ועופר מירו ז"ל, (להלן: "המנוח").

מירו והשוטר ישבו על ספה דו מושבית. השוטר נשא בחגורתו אקדח אוטומטי קליבר 9 מ"מ פרבלום, אקדח שירות שצוייד בו על ידי המשטרה. באקדח היתה מחסנית. בשלב כלשהו, נשר האקדח מחגורתו של השוטר ונשאר מונח על הספה.

כשהשוטר ומוטי שיחקו יחד במשחק שש-בש, נטל מירו את האקדח מן הספה, כיוון אותו אל המנוח שעמד מולו ולחץ על ההדק. המנוח הספיק לקרוא לעבר מירו 'יואב, לא...לא...לא...', אבל היריה נורתה בכל זאת. נורה כדור, פגע במנוח והוא נפטר זמן קצר לאחר מכן בבית החולים אליו הובהל.

אין מחלוקת שהמנוח היה קרוב משפחתו של מירו וגם חברו הטוב ביותר".

בית המשפט אימץ את מסקנתה של הערכאה הראשונה לפיה העותר הוא שדרך את האקדח וסחט את ההדק.

2.ערעורו של העותר על הרשעתו נדחה. ערעור המשיבה על קולת העונש התקבל. על העותר נגזר עונש מאסר של ארבע שנים, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי למשך שלוש שנים. עיקר הדיון נסב סביב שאלת הוכחת היסוד הנפשי של עבירת ההריגה וסביב השאלה, אם תנאי לקיום היסוד הנפשי הוא מודעות להיות האקדח טעון. בית המשפט קבע, כי על מנת להרשיע את העותר אין צורך להכריע בשאלת מודעותו לקיום מחסנית באקדח. זאת, היות "שדי בכך שהנאשם מודע לכך שהוא מחזיק בידו כלי מסוכן שנועד להרוג, אינו בודק אם הוא טעון ועושה פעולות הדרושות לשם יריה. דהיינו, דורך את האקדח ולוחץ על ההדק - כל זאת כשהוא מכוון אותו אל אדם העומד מולו - כדי לקיים הן את הרכיב העובדתי והן את הרכיב הנפשי של עבירת ההריגה ... בדרגה של 'קלות דעת'". בית המשפט הדגיש בפסק דינו, כי העותר היה מודע לסיכון הטמון בנשק וידע כי אין "לשחק" בו. השופט קדמי, אשר הסכים לפסק הדין העיקרי שניתן מפי השופט אילן, הוסיף והעיר בעניין זה כי: "חזקה על כל אדם, שהוא ער ומודע לקיומה של אפשרות ממשית להתרחשותה של יריה כתוצאה מלחיצה על הדק של כלי יריה: ואין זה מעלה או מוריד אם היה מודע לכך, שאותו כלי יריה טעון ו'מוכן' לירי אם לאו. אקדח, ככלי נשק שסיכון הירי 'טבוע' בו, לעולם נחשב כ'מוכן' לירי; ומי שמטפל בו מוחזק כמי שמודע לכך".

3.בפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון. טענתו העיקרית של העותר הינה שההלכה שנקבעה מבטלת, הלכה למעשה, את העבירה של גרם מוות ברשלנות, במקרים בהם מואשם אדם בעבירה של שימוש בכלי נשק אשר הביא למותו של אחר. העותר מוסיף וטוען, כי פסק הדין מבחין בין השימוש בכלי נשק לבין השימוש בכלי מסוכן אחר, ויוצר ביחס לשימוש בכלי נשק, חזקה רחבה של מודעות, המתעלמת מנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. לבסוף, טוען העותר כי בהעדר מודעות לקיום מחסנית בנשק לא היה מקום להרשיעו בהריגה שכן, הוא לא היה ער, ברגע הקריטי, לסיכון הנובע מהנשק. העותר מדגיש את החברות הקרובה בינו לבין המנוח, וטוען כי חברות זו מחייבת מסקנה לפיה לא היה מודע כלל לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית.

4.המשיבה מתנגדת לקיום דיון נוסף. היא מדגישה, כי המודעות לקיומה של מחסנית בכלי הנשק אינה מהווה תנאי הכרחי לגיבושה של מחשבה פלילית. נטען, כי המודעות להמצאות המחסנית בנשק משמשת אך כראיה להוכחת המודעות לאפשרות התרחשות התוצאה, אך היא אינה תנאי חיוני בכל מקרה ומקרה. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי ההלכה שנקבעה מתיישבת עם פסיקתו של בית משפט זה, ומתחייבת מנסיבותיו של המקרה, ומהיות העותר מודע לסכנה הכרוכה במשחק בנשק. המשיבה מציינת עוד, כי קביעתו של בית המשפט שהאקדח הינו כלי נשק שהסכנה טבועה בו, אינה חדשה ועולה בקנה אחד עם הפסיקה הקיימת.

5.לאחר שבחנתי לעומק את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין העתירה להדחות. ההלכה שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט אינה מקימה עילה לקיום דיון נוסף כאמור בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. אין בה חידוש או סטייה מההלכות הקיימות בשאלת הוכחת היסוד הנפשי בעבירת ההריגה, ואין היא יוצרת קושי או החמרה המצדיקים דיון נוסף בעניין (וראו: דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם)). כך, לעניין הוכחת היסוד הנפשי של פזיזות מתוך קלות דעת. כך, גם לגבי הסיכון הטמון בשימוש באקדח. בית משפט זה עמד לא פעם על הסיכון הטמון בשימוש בנשק ועל הצורך לנקוט באמצעי זהירות בעת השימוש בו, ואין בפסק הדין כל חידוש בעניין (ראו: ע"פ 119/93 ג'ייסון לורנס נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(4) 1, 24-23, 27). זאת ועוד, בית המשפט הדגיש בפסק דינו, כי העותר שירת בצבא והיה מיומן בהפעלת נשק ובשימוש בו. העותר אף העיד בפני הערכאה הראשונה כי ידע שאין לשחק בנשק וידע על הסיכון הטמון בו. בנסיבות אלה, בהן נקבע כי העותר היה מודע בפועל לאפשרות התרחשות התוצאה, אין לומר כי ההלכה שנקבעה יוצרת יש מאין, או מרחיבה שלא כדין את הגדרת היסוד הנפשי הדרוש לצורך ההרשעה.

העתירה נדחית. ממילא בטל גם צו עיכוב הביצוע שניתן במסגרתה. העותר יתייצב לריצוי מאסרו בבית המשפט המחוזי בירושלים, ביום א', ה11.4.99-, לא יאוחר מהשעה 12:00.