דנ"פ 7031/99 גיא גגולשווילי נ. מדינת ישראל

1.העותר ושותפו הורשעו בשני פסק דין נפרדים שניתנו בשני מותבים שונים של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בביצוע עבירות רצח ושוד מזויין בבלגיה. בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בעניינו של העותר נדחתה טענתו לפיה מאחר ואין קיים בבלגיה עונש חובה בגין עבירת הרצח אלא עונש מרבי בלבד מוסמך בית המשפט בישראל להטיל על העותר עונש שהוא פחות ממאסר עולם. בית המשפט המחוזי קבע כי על פי חוק העונשין, תשל"ז1977- מוסמך בית המשפט בישראל להטיל עונש שאינו חמור מזה שניתן היה להטיל לפי המשפט שחל במקום ביצוע העבירה. היות ועונש מאסר עולם, הגם שהוא עונש חובה, איננו חמור מעונש מוות שהיה אותה עת העונש המרבי בבלגיה בגין עבירת הרצח, יש להטיל על העותר מאסר עולם. בית המשפט המחוזי הוסיף שאפילו סבר שיש לו שיקול דעת בעניין העונש הוא היה, בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה, מטיל על העותר עונש מאסר עולם.

2.בערעורו לבית המשפט העליון (ע"פ 2463/94 הנ"ל) חזר העותר על טענתו בדבר שיקול הדעת הנתון לבית המשפט הישראלי בגזירת העונש בגין עבירת הרצח שבוצעה בבלגיה - אף כי לא נימק טענה זו. הוא הוסיף וטען כי נוכח חלקו שלו באירועים ולאור עברו הנקי מן הראוי היה לגזור עליו עונש פחות ממאסר עולם. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של העותר על הכרעת הדין ועל גזר הדין מבלי שהתייחס לטענה האמורה של העותר בדבר שיקול דעתו של בית המשפט בגזירת הדין.

3.שותפו של העותר, שהורשע אף הוא בגין אותה עבירה בע"פ 6619/93 הנ"ל, טען אף הוא במסגרת ערעורו כי בית המשפט המחוזי היה מוסמך להטיל עליו עונש פחות ממאסר עולם. בית המשפט העליון קיבל את הטענה והחזיר את הענין לבית המשפט המחוזי לצורך גזירת העונש. בסופו של דבר גזר בית המשפט המחוזי על השותף שני מאסרי עולם לריצוי בחופף, תוך שקבע כי בהתחשב באופן ביצוע העבירה זהו העונש ההולם. השותף לא ערער על גזר דינו וככל הנראה נמלט מן הארץ.

ביום 7.9.99 הגיש העותר בקשה בבש"פ 6055/99 שבה עתר לקבוע שהוא "בעל דין" לענין פסק דינו של בית משפט זה בעניינו של השותף בע"פ 6619/93 ולחלופין להאריך לו את המועד להגשת בקשה להגשת עתירה לדיון נוסף על פסק הדין שניתן בעניינו בע"פ 2463/94. עוד בטרם הוחלט בבקשה האמורה הגיש העותר את העתירה הנוכחית לדיון נוסף. בעלי הדין המתינו לסיום ההליכים הפליליים בענין שותפו של העותר ולפיכך נדחה מעת לעת בהסכמה המועד להגשת תגובת המשיבה. נתקיימו מגעים בין בעלי הדין וכשאלה לא העלו דבר הגישה המדינה את תשובתה והגיעה העת להכריע בעתירה.

4.דין העתירה להידחות.

ככל שהעתירה לפני מתייחסת לע"פ 6619/93 אין בה ממש. לא זו בלבד שהעותר לא היה "בעל דין" בערעור הפלילי הנ"ל ואינו יכול להיחשב כזה בדיעבד אלא בפועל אין הוא כופר באמור בפסק הדין ההוא אלא מבקש להסתמך על האמור בו. ככל שעניינה של העתירה שלפני מתייחס לע"פ 2463/94 אין בה ממש כיוון שבענין זה לא נקבעה כל הלכה המצדיקה לקיים בגדרה דיון נוסף לפי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. בין כך ובין כך (וגם אם מתעלמים מהאיחור בהגשת העתירה) דינה להידחות והיא נדחית. לאור האמור גם מתבטלת הבקשה שהוגשה בבש"פ 6055/99.