פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנ"פ
7066/12
לפני:
כבוד הנשיא א' גרוניס
העותר:
שאמי איאד מוחמד
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון
מיום 12.9.2012 בע"פ 1577/10, שניתן על ידי כבוד
המשנָה לנשיא
מ' נאור
והשופטים:
ע' פוגלמן
,
א' שהם
בשם העותר:
עו"ד מירב
נוסבוים; עו"ד ד"ר אלקנה לייסט
החלטה
1.
לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של
בית המשפט העליון (מפי המשנָה
לנשיא
מ' נאור ובהסכמת השופטים ע' פוגלמן ו א' שהם ) מיום 12.9.2012 בע"פ 1577/10. בפסק-הדין דחה בית המשפט העליון את ערעורו של העותר על הרשעתו ועל העונש שנגזר עליו.
2.
העותר חטף ברכבו, ביחד עם אחר, את בת זוגו לשעבר ואת חברתה. בעוד שהחברה הצליחה להימלט מן החוטפים, מצאה בת-זוגו לשעבר של העותר את מותה בעקבות אירוע החטיפה (להלן תיקרא בת-הזוג לשעבר – המנוחה ). בית המשפט המחוזי קבע כי אין די בתשתית הראייתית שהונחה לפניו כדי להוכיח, מעבר לספק סביר, כי התקיימו יסודות עבירת הרצח לפי החלופה שבסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין ), שעניינה "רצח בכוונה תחילה". משכך, הרשיע בית המשפט המחוזי את העותר בעבירה הרצח לפי החלופה שבסעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, שעניינה גרימת מוות במזיד תוך כדי ביצוע עבירה. יובהר, כי בכתב האישום האשימה המשיבה את העותר ברצח לפי שתי החלופות. כן הרשיע בית המשפט המחוזי את העותר בחטיפה, גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לביצוע פשע. על העותר הוטל עונש של מאסר עולם, וכן 8 שנות מאסר בפועל, מתוכן 5 שירוצו במצטבר. כאמור, העותר ערער לבית המשפט העליון הן על הכרעת הדין הן על גזר הדין. המשיבה נמנעה מהגשת ערעור מטעמה.
בעת הדיון בערעור הודיע בית המשפט העליון לעותר ולמשיבה כי הוא שוקל להרשיע את העותר ברצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, חלף הרשעתו ברצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין. העותר טען את טענותיו לעניין זה ואילו המשיבה הודיעה כי לא תתנגד לכך. ואמנם, בפסק-הדין נקבע כי די היה בתשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט המחוזי כדי להוכיח את יסודות העבירה לפי סעיף 300(א)(2) – היינו, רצח בכוונה תחילה. בית המשפט העליון קבע כי אף שהראיות הן נסיבתיות, הרי שמכלולן מוכיח את אשמתו של העותר מעבר לספק סביר. עוד הודגש כי בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסת העותר וכי אין בה "כדי לשנות את התמונה החד-משמעית המצטיירת ביחס לאירועים שהובילו למותה של המנוחה" (ראו פיסקה 24 לפסק-הדין). בית המשפט העליון לא ראה להתערב בהרשעת העותר בעבירות האחרות, ואף לא בעונש שנגזר עליו. לפיכך נדחה ערעורו על כל חלקיו.
3.
העותר סבור כי פסק-דינו של בית המשפט העליון מקים עילה לקיום דיון נוסף. לדידו, רשאי בית המשפט שלערעור להרשיע נאשם בעבירה שונה מזו שבה הורשע בערכאה הדיונית רק בהסתמך על העובדות שכבר נקבעו בערכאה הדיונית – וזאת הן מתוקף הוראות סעיף 216 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי ), כפי שמפרש אותן העותר, הן מתוקף עקרונות משפטיים כלליים. במקרה שלפנינו, סבור העותר כי בית המשפט העליון התערב בממצאים העובדתיים שנקבעו, וייחס לעותר ביצוע מעשה אקטיבי (המתת המנוחה) שממנו זוכה בערכאה הדיונית. בכך, לעמדתו של העותר, סטה בית המשפט העליון מן הקו שהותווה בפסיקה קודמת.
4.
דין העתירה להידחות. כפי שציין גם העותר, בית המשפט העליון לא פרט בפסק-דינו ביחס לסוגיה המשפטית, הנוגעת להיקף סמכותו להרשיע נאשם בעבירה שונה מזו שבה הורשע בערכאה הקודמת, בהיעדר ערעור מצד המדינה. מכאן, שלא ניתן לומר כי נקבעה הלכה בפסק-הדין. כפי שכבר נכתב בעבר:
"עד שנדע אם דברים שאמר בית-המשפט העליון בפסק-דין עולים הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכַוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן (לא פורסם, 19.8.2002)).
במקרה שלפנינו, כאמור, לא נקבעה הלכה גלויה ומפורשת.
5.
לכך יש להוסיף, כי עיון בפסיקה מלמד כי המקרה שלפנינו אינו שונה באופן מהותי ממקרים אחרים שבהם בחר בית המשפט העליון להרשיע נאשם בעבירה שבה לא הורשע קודם לכן, מבלי שבא לפניו ערעור מטעם המדינה. סמכותו לעשות כן עוגנה בסעיפים 212, 213 ו-216 לחוק סדר הדין הפלילי (ראו למשל ע"פ 4503/99 אפרים נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(3) 604, 620 מול האות ד, 622-621 (2001); עתירה לדיון נוסף על פסק-הדין נדחתה בדנ"פ 4052/01 פטר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.7.2001)).
העותר סבור כי במקרה זה, בניגוד למקרים קודמים, התערבה ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, ולא בניתוח המשפטי. מבלי להידרש בהרחבה להבחנה שבין קביעות עובדתיות לקביעות משפטיות, ניתן לומר כי היקף התערבותו של בית המשפט בפסק-הדין שבענייננו אינו חורג מהיקף התערבותו בפסקי-דין קודמים. כך למשל, בעניין ע"פ 54/79 בורוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(1) 197 (1979) קבע בית המשפט המחוזי כי לא הוכח שהנאשם באותה פרשה הציג מצג שווא לבית מרקחת ממנו קיבל סם "אדולן". לעומת זאת, בית המשפט העליון קבע כי מכלול הנסיבות, כפי שהוכח, מלמד דווקא על הצגת מצג שווא כאמור (ראו שם, בעמ' 202-201, 207-206). יודגש, כי בית המשפט העליון לא עסק, באותו עניין, בפרשנות המשפטית למונח "מצג שווא". גם בענייננו, תאר בית המשפט העליון בפרוטרוט את התשתית הראייתית שהוכחה בבית המשפט המחוזי, וקבע במפורש: "פרטים אלו כולם הוכחו כדבעי, וכאמור, הם התשתית העובדתית לדיוננו" (שם, בפיסקה 22). על יסוד תשתית עובדתית זו, הגיע כאמור בית המשפט העליון למסקנה שונה.
6.
משלא מצאתי כי נקבעה במקרה זה הלכה, ולנוכח המסקנה כי גם אופן הילוכו המעשי של בית המשפט במקרה זה לא היה חדשני, לא מתקיימים התנאים לקיום דיון נוסף לפי הוראות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. משכך, לא ראיתי להידרש, לראשונה במסגרת העתירה לדיון נוסף, לטענותיו העקרוניות של העותר ביחס לפגיעה בעקרונות השיטה האדברסרית, בעיקרון "הסיכון הכפול", בזכות הגישה לערכאות, בזכות להליך הוגן ובכלל האוסר על reformatio in peius (הרעת מצבו של נאשם בהיעדר ערעור מצד המדינה).
7.
לבסוף, העותר מצביע על כך שבית המשפט העליון נמנע מלהרשיעו בעבירה של חטיפה לשם רצח (תחת ההרשעה בחטיפה), מן הנימוק שלא הוגש ערעור מצד המדינה. לטעמו, עומד הדבר בסתירה להמרת הרשעתו, מרצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, לרצח בכוונה תחילה (לפי סעיף 30(א)(2) לחוק העונשין). אלא, שעצם קיומה של סתירה – ואיני נדרש לשאלה אם אכן מדובר בסתירה או שמא קיימים טעמים טובים להבחנה שערך בית המשפט העליון – אינו עילה לקיום דיון נוסף בפסק-הדין.
אשר-על-כן, העתירה נדחית בלא שנדרשה תגובה.
ניתנה היום, י"ט בחשוון התשע"ג (4.11.2012).
ה נ ש י א