דנ"פ 7443/97 ניסים איטח נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (כב' השופטים י' קדמי, י' זמיר וד' ביניש) מיום 19.10.97 בע"פ 2132/95.

1.העותר הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של שוד מזוין והחזקת נשק לפי סעיפים 402 ו- 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז1977-. הוא נדון לשמונה שנים מאסר לריצוי בפועל. כן הופעל נגדו עונש מאסר מותנה של ארבע שנים, כשמחציתו מצטברת לעונש שנגזר עליו בתיק זה, באופן שיהא עליו לרצות בפועל 10 שנות מאסר. עוד חויב המערער לשלם פיצויים לקרבן השוד. ערעורו של העותר לבית משפט זה הצטמצם, בסופו של דבר, לעניין גזר הדין. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי בהפעלת התנאי, משום שהעבירות בהן הורשע בתיק הנוכחי נעברו לאחר שהסתיימה תקופת התנאי. טענה זו הושתתה על הטענות העובדתיות הבאות: בת.פ. (ת"א) 368/89 נגזר על העותר עונש מאסר על תנאי לתקופה שעתידה היתה להסתיים ביום 30.7.94; לאחר מכן, בת.פ. (י-ם) 90/92 האריך בית המשפט המחוזי בירושלים את תקופת התנאי בשנה אחת, בקבעו, כי מניינה של שנה זו "מיום שחרורו מהמאסר"; על פי קביעה זו עתידה היתה תקופת התנאי "המוארכת" להסתיים ביום 7.1.94; העבירות נשוא תיק זה נעברו בתקופה שבין ה - 7.1.94 ל - 30.7.94, הווי אומר: לאחר תום תקופת התנאי "המוארכת". העותר הוסיף וטען, כי רשאי היה להסתמך (ובפועל אף הסתמך) על פסק הדין בת.פ. 90/92, כך שבעת שביצע את העבירות המיוחסות לו לא היה מודע לכך שעונש המאסר על תנאי שנגזר עליו טרם פקע. בית המשפט העליון דחה טענה זו, בקבעו:

"מקובלת עלינו עמדת ב"כ המדינה, לפיה אין המערער יכול להינות במקרה דנו מן ה"טעות". זאת, משום שבית המשפט בפסק הדין השני לא היה מוסמך לקצר את תקופת התנאי המקורית; והיא נותרה בעינה, כאילו פסק הדין השני לא ניתן כלל. טענתו של ב"כ המערער בענין ההסתמכות על פסק הדין השני אינה יכולה לעמוד, משום שעל פניו פסק הדין השני מדבר ב"הארכה" ולא ב"קיצור" של תקופת התנאי."

עם זאת, החליט בית המשפט העליון להקל בעונשו של העותר, בשל נסיבותיו האישיות, והעמידו על תשע שנים.

2.בעתירה שבפני טוען העותר, כי עתירתו מעוררת את תחולת עיקרון החוקיות על פסקי דין. לטענתו, היה על בית המשפט לדון בעניינו לפי פסק הדין שעמדו בתוקפו בעת שביצע את העבירות נשוא תיק זה, דהיינו לפי פסק הדין בת"פ. (י-ם) 90/92, שאם לא כן תוטל על העותר סנקציה מכח פסק דין שלא היה תקף בעת שביצע את העבירות, דהיינו פסק הדין בת"פ 368/89. העותר מוסיף וטוען, כי קביעה כאמור עומדת בסתירה לעיקרון לפיו "אין עונשין אלא אם כן מזהירים" וממשיל את הסיטואציה למצב בו שונה חוק קודם על ידי חוק מאוחר, שהוכרז מאוחר יותר כבלתי חוקתי ולכן בטל. לטענתו, לא יהיה מקום, בסיטואציה זו, לענוש את מי שפעל בהסתמך על החוק המאוחר, בעת שזה טרם הוכרז כבטל.

3.המשיבה מתנגדת לקיום דיון נוסף במקרה זה. לטענתה נדונה טענתו זו של העותר כבר במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, שקבע כי חזקה על בית המשפט (שדן בת.פ. (י-ם) 90/92) "שאם אימץ את ההסדר, לא לקצר את תקופת התנאי (דבר שאינו בסמכותו) ביקש אלא להאריך אותה או לחדש אותה, אפילו טעה לחשוב שהיא כבר תמה. המסקנה היא, כי תקופת התנאי שנקבע בת.פ. (ת"א) 368/89 מיום 7.11.89 (ת35/) לא הסתיימה אלא ב- 30.7.94, בין שהוארכה ובין שלא הוארכה,..". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, לעניין טענת ההסתמכות שהעלה העותר: "בענייננו אנו לא נתמכה טענת הטעות בראייה כל שהיא, ואילו נתמכה- קשה היה לקבל טענתו של הנאשם, שגם במשפטו הקודם יוצג בידי סניגור מנוסה, כי באמת ובתמים האמין שבגין עבירת פשע שבה הורשע יצא את בית המשפט(פרט לפטור כאמור מעונש) עם פרס בדמותה של תקופת תנאי קצרה יותר מזו שחלה עליו כאשר נכנס לבית המשפט." המשיבה מוסיפה וטוענת, כי גם בית המשפט העליון שב ודחה טענות אלה של העותר. עוד טוענת המשיבה, כי פסק הדין בת.פ (י-ם). 90/92 הוא חסר נפקות מעשית על פניו ואין לראותו כמבטל את פסק הדין בת.פ. (ת"א) 368/89, לכן אין השאלה שמעלה העותר מתעוררת במקרה זה. כמו-כן טוענת המשיבה, כי שאלת הסתמכותו של העותר על פסק הדין בת.פ. (י-ם) 90/92 נדונה לגופה על ידי בית המשפט המחוזי, שדחה את האפשרות שהעותר אכן טעה לחשוב, כי תקופת התנאי קוצרה.

3.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שלא נתקיימו במקרה זה העילות לקיום דיון נוסף. נסיבות המקרה כהווייתן מתארות מצב בו ניתן בת.פ. (י-ם) 90/92 פסק דין. פסק דין זה, אף שנתכוון להטיל על העותר עונש כלשהו, על-ידי הארכת תוקפה של תקופת התנאי, קבע למעשה תוצאה שונה, לפיה קוצרה, כביכול, תקופת התנאי שהוטלה בהליך קודם. תוצאה זו היא בלתי סבירה על פניה ואין מקום להניח, ומקל וחומר לקבוע, שהעותר אכן הסתמך עליה שעה שבחר לבצע את העבירות בהן הורשע בהליכים נשוא העתירה. בנסיבות אלה, אין מתעוררת השאלה, המעניינת כשלעצמה, שמעלה העותר וממילא אין בפני בית המשפט כל עילה מן העילות הקבועות בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-.

העתירה לקיום דיון נוסף נדחית.