דנ"פ 7455/11 ישי חנוכייב נ. מדינת ישראל

1.

זוהי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 175/10 חנוכייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.7.2011), שניתן מפי כבוד השופטים מ' נאור , ח' מלצר ו י' דנציגר .

2.

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט נ' זלוצ'ובר ) הרשיע את העותר בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ) ובשתי עבירות של גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק. בגזר הדין, הטיל בית המשפט המחוזי על העותר עונש מאסר בפועל של עשר שנים וכן עונש מאסר על-תנאי של שנה אחת. העותר, אשר לא השלים עם קביעותיו של בית המשפט המחוזי, ערער לבית המשפט העליון הן על הכרעת הדין הן על גזר הדין. בית המשפט העליון דחה את הערעור על שני ראשיו.

את הערעור על הכרעת הדין דחה בית המשפט העליון, בראש ובראשונה, בשל שנסב בעיקרו על תקיפת קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי. עם זאת, בית המשפט העליון לא הסתפק בכך, אלא בחן – בהרחבה – את טענותיו השונות של העותר, תוך שהוא דוחה אותן לגופן.

אשר לגזר הדין, קבע בית המשפט העליון כי העונש שהוטל על העותר אינו נמנה על אותם מקרים חריגים אשר יש בהם כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור. בפרט, הדגיש בית המשפט כי העונש שהוטל על העותר אינו חורג באופן קיצוני מרף הענישה הנהוג בעבירות שבהן הורשע. בקובעו כן, הפנה בית המשפט, לשם ההדגמה, לע"פ 9212 מדינת ישראל נ' בן דוד (לא פורסם, 6.2.2002) (להלן: עניין בן דוד) .

3.

במסגרת העתירה שלפנינו, מבקש העותר כי נורה על קיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון. לטענת העותר, הדיון הנוסף נדרש בעיקר לנוכח קביעתו של בית המשפט העליון, לפיה העונש שהושת עליו אינו חורג באופן קיצוני מרף הענישה הנהוג. לשיטתו, נסיבותיו של עניין בן דוד , אשר אליו התייחס כאמור בית המשפט בעת בחינת רף הענישה המקובל, שונות מאוד מנסיבותיו של המקרה דנן; ובנוסף, עצם השוואת המקרה דנן לעניין בן דוד מהווה – כך לטענת העותר – סטייה מעיקרון הענישה האינדיבידואלית.

שנית , טוען העותר כי בדחיית הערעור תוך השוואת ענייננו לעניין בן דוד , מבלי שניתנה לעותר הזדמנות להתייחס להשוואה זו ולהשלכותיה, נטל על עצמו בית המשפט העליון את תפקידה של התביעה כקטגור ופגע בזכותו של העותר להתגונן. פגיעה זו מקימה – כך נטען – עילה לקיום דיון נוסף. שלישית , סבור העותר כי בפועל – למרות קיומה של ההלכה שלפיה ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעונש המוטל על-ידי הערכאה הדיונית – נוטים בתי המשפט של ערעור להתערב, לא אחת, בגזרי הדין שנקבעים על-ידי המותבים שדנים בתיק. אי-לכך, נטען כי דווקא היצמדותו של בית המשפט העליון להלכה הנוהגת, במסגרת פסק הדין מושא עתירה זו, מצדיקה קיומו של דיון נוסף. לבסוף , מוסיף העותר ומדגיש כי הדיון הנוסף נדרש גם בשל שעלה בידיו לעורר ספק סביר.

4.

דין העתירה להידחות. הטענות המועלות על-ידי העותר במסגרת העתירה דנן הן בעלות אופי ערעורי גרידא. טענות מסוג זה אינן מסוג הטענות אשר יש בהן כדי להצדיק את קיום ההליך הנדיר של דיון נוסף. גם לגוף העניין, אין ממש בטענות העותר. הרשעתו של העותר בבית המשפט המחוזי היא הרשעה מבוססת, אשר עומדת על רגליים איתנות. יתר על כן, כאמור, במסגרת הערעור על הכרעת הדין, לא הסתפק בית המשפט העליון באימוץ כולל של מסקנות בית המשפט המחוזי, אלא בחן – באופן פרטני – את כל טענותיו של העותר, תוך שהוא דוחה אותן לגופן. אשר לגזר הדין, הרי שבית המשפט המחוזי שקל, עת גזר את עונשו של העותר, את מכלול השיקולים הרלוונטיים – הן לחומרא הן לקולא. בית המשפט העליון לא ראה לנכון להתערב בגזר הדין, בקובעו כי העונש שהוטל על המערער אינו חורג מרף הענישה המקובל. בכך אין כל פסול. אמנם, צודק העותר בכך שקיימים הבדלים בין נסיבות המקרה דנן לבין נסיבות עניין בן דוד , אולם הבדלים אלה נלקחו בחשבון על-ידי בית המשפט העליון, ואף זכו להתייחסות מפורשת במסגרת פסק הדין (ראו: פסקה 42). מכל מקום, וכפי שצוין, ממילא אין בטענות מסוג זה כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף.

אשר על כן, העתירה כאמור נדחית.