דנ"פ 758/11 פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 3234/10 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 16.1.2011) (כבוד השופטים א' גרוניס , ס' ג'ובראן ו י' דנציגר ). בפסק הדין נדחה ערעור העותר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט אמנון כהן ) להכריז עליו בר-הסגרה לצרפת לצורך העמדתו לדין שם.

1.

כנגד העותר הוגשה בקשת הסגרה מאת ממשלת צרפת בהתאם לאמנה האירופית בדבר הסגרה, בגין מעשי אונס ומעשים מגונים בנסיבות מחמירות שביצע על פי הנטען בבתו החורגת (להלן: המתלוננת ). העותר הופיע לדיון המקדמי שהתקיים בעניינו בבית המשפט הגבוה של מרסיי, אך לאחר מכן נמלט לישראל. המשיב הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי להכריז על העותר בר-הסגרה, משנתקיימו בעניינו התנאים הקבועים בחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה ). במסגרת העתירה צויין כי העותר כבר הורשע בצרפת, בהיעדרו, בעבירות שיוחסו לו. לבקשת ההסגרה צורפו מספר ראיות לתמוך בה: הודעתה של המתלוננת במשטרת מרסיי; הודעתה של אמה של המתלוננת במשטרה; העתק ממכתב שכתבה המתלוננת בו נכתב כי העותר ביצע בה מעשים מגונים ומין אוראלי; דו"ח בדיקה פסיכיאטרית שנערכה למתלוננת; תמליל עימות שנערך בין העותר למתלוננת; הוראת השופט החוקר בצרפת להעמיד את העותר לדין; וכן שתי חקירותיו של העותר במשטרה.

2.

בית המשפט המחוזי קבע כי התמלאו כל תנאי חוק ההסגרה בעניינו של העותר המאפשרים את הסגרתו, ובכללם סעיף 9 לחוק ההסגרה, המורה כי יש להוכיח בסיס ראייתי שעל פיו ניתן היה להעמיד לדין בישראל את האדם שהסגרתו מבוקשת. בערעורו לבית המשפט העליון, חזר העותר על הטענות שהשמיע בבית המשפט המחוזי כנגד דיות הראיות לפי סעיף 9 לחוק ההסגרה, כמו גם על שאר טענותיו שנדונו ונדחו בבית המשפט המחוזי. טענתו העיקרית של העותר, עליה חוזר הוא גם במסגרת בקשה זו, היא כי עדותה של המתלוננת, המהווה את הראייה המרכזית עליה ביסס בית המשפט המחוזי את מסקנתו, אינה קבילה בבית משפט ישראלי, משלא נגבתה על ידי חוקר ילדים על פי החוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 (להלן: חוק הגנת ילדים ).

3.

בית המשפט העליון דחה את הערעור ואימץ את קביעותיו של בית המשפט המחוזי במלואן. לעניין קבילות עדותה של המתלוננת, קבע בית המשפט, כי קבלת טיעונו של העותר עלולה "לרוקן מתוכן את חוק ההסגרה ולפגוע בתכליות לשמן התקשרה ישראל עם מדינות בהסכמי הסגרה..." (פס' 13). המחוקק, כך הובהר, הכיר בצורך להגמיש את דיני הראיות ככל שמדובר בבקשות הסגרה, והדבר בא לידי ביטוי בסעיפים בחוק ההסגרה הקובעים כן באופן מפורש. בית המשפט קבע כי נדרשת גמישות מסוימת בקבילות הראיות בבקשות הסגרה בהתחשב בכך "שלמדינות אחרות יש דרכים שונות לגביית ראיות אשר לא בהכרח תואמות במאת האחוזים את דיני הראיות הישראליים". בית המשפט נסמך גם על בש"פ 5589/10 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.8.2010), שם הועלתה הטענה בעניין אי-קבילות הודעה של קטין שנגבתה שלא על-ידי חוקר ילדים – ונדחתה מטעם דומה. במקרה הנדון, המתלוננת נחקרה בידי חוקר שעובד ביחידה לחקירות קטינים במשטרת צרפת, "אשר יש להניח שיש לה מומחיות מסוימת בחקירות מסוג זה" (פס' 15). אמנם לא הוחלו בחקירה זו כל הכללים הנדרשים בחקירת קטינים לפי החוק הישראלי, כך קבע בית המשפט, אך לצורך הגשמת התכליות שבבסיס מוסד ההסגרה, יש לקבל את ההודעה בנסיבות אלה.

4.

העותר טוען בפנינו כי חוק ההסגרה אינו מאפשר לקבל ראיות שאינן קבילות על פי הדין הישראלי, ואשר אינן מסוייגות במפורש בחוק ההסגרה. הסעיפים המגמישים במפורש את דיני הראיות בקשר לבקשות הסגרה, כך טוען העותר, אינן רלוונטיים לענייננו, ומגמת "ההגמשה" אשר מצא בית המשפט בסעיפים אלה, אינה אלא רשימה של נושאים מוגדרים בהם ביקש המחוקק להקל. הגמשת דיני הראיות באופן פרשני על ידי בית המשפט, עלולה לפגוע באיזון שביקש לערוך המחוקק בין הפגיעה בזכויות האזרח הישראלי אשר הסגרתו מתבקשת, לבין תכליות דיני ההסגרה. לפיכך, קביעתו של בית המשפט העליון לפיה יש לאפשר הגמשה של דיני הראיות במסגרת בקשות להסגרה באופן גורף, היא הלכה חדשה, קשה וחשובה, אשר יש טעם לקיים בה דיון נוסף. כמו כן הוא טוען כי ההלכה סותרת הלכה קודמת של בית משפט זה שנקבעה בע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נז(6) 481 (2003), בדבר הצורך לבחון את הראיות המוגשות במסגרת בקשת הסגרה, על פי דיני הראיות המקובלים במשפט הישראלי. העותר מוסיף וטוען כי עובדת היותו של חוקר המשטרה הצרפתי חוקר קטינים, אינה מספקת את התכליות שלשמן חוקק חוק הגנת ילדים לעניין מהימנות העדות. המשיב, לעומת זאת, סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט העליון לגוף הדברים, וכן הוא טוען כי הבקשה אינה מגלה עילה לדיון נוסף.

5.

דין העתירה להידחות. בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון קבעו שניהם בענייננו, כי גם ללא עדותה של המתלוננת הרי שדי בראיות הנוספות שהוגשו כדי להקים תשתית ראייתית מוצקה לאישור בקשת ההסגרה. כך קבע בית המשפט המחוזי כי: "לא נראה לי, כי אכן בלעדי הודעתה של הקטינה במשטרה אין ראיות מספיקות להעמיד לדין בישראל את המשיב....בעניין זה, אני סבור, כי די בראיות אותם סקרתי כעת, בשילוב עם העובדה כי הקטינה צפויה להעיד במשפט, כדי להקים את הנטל האמור של 'אחיזה לאישום' המצדיקה את המשך בירור האישום נגד המשיב" (פס' 27). קביעה זו אושרה על ידי בית המשפט העליון שקבע כי: "בנוסף, יתר הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה מחזקות את המסקנה לפיה קיימת במקרה זה תשתית ראייתית מספיקה לצורך הסגרתו של העותר לצרפת ודי בראיות שהוצגו כדי להצדיק העמדה לדין" (פס' 16). מדובר, אפוא בקביעות עובדתיות של בית המשפט אשר אינן מהוות עילה לקיומו של דיון נוסף. טענתו של העותר לפיה עדות המתלוננת היא הראיה המרכזית עליה בוססה הכרזתו בר-הסגרה, ואילו שאר הראיות שהוצגו מטעם ממשלת צרפת הן "שוליות" ואינן מספקות בסיס להסגרה, היא בעלת אופי ערעורי מובהק, ובכך אין משום עילה לקיום דיון נוסף.

לפיכך, גם אם היה נקבע – באופן תיאורטי – כי עדותה של המתלוננת אינה קבילה בפני בית משפט ישראלי, הרי שלא היה בכך כדי להשפיע על התוצאה הסופית של פסק הדין – קיומה של תשתית ראייתי מספקת להעמדת העותר לדין בישראל. במצב דברים זה "הלכה פסוקה וידועה היא כי הליך הדיון הנוסף לא נועד למתן פתרון לשאלות תיאורטיות שהכרעה בהן לא תשפיע על זכויות בעלי הדין" (דנ"פ 2001/05 פלוני נ' מדינת ישראל , פס' 11 (טרם פורסם, 3.8.2005); דנ"פ 11742/04 לוין נ' מדינת ישראל , פס' 4 (טרם פורסם, 9.5.2005); ד"נ 8/58 ריבלין נ' ווליס , פ"ד יב 789 (1958)). לאור האמור, ומבלי להידרש לשאלת מידת הגמישות הראויה ביחס לדיני הראיות במסגרת הליכי הסגרה, לא מצאתי מקום לקיים דיון נוסף בעניינו של העותר.

אשר על כן, העתירה נדחית. העותר ישלם למשיב שכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח.