דנ"פ 7594/99 רענן שפק נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק הדין של בית המשפט העליון בע"פ 6424/94 רענן שפק נ' מדינת ישראל (כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, והשופטים י' קדמי וע' ר' זועבי) מיום 23.8.99.

1.כנגד העותר הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת.פ.ח. 145/94) כתב אישום, בו הואשם כי ביום 24/03/94 רצח בכוונה תחילה את אשתו, גב' שרה גרנית.

2.במסגרת הליכי מעצרו של העותר עד לתום ההליכים, ולבקשת עו"ד יוסף שלף, אשר מונה לייצג את העותר מטעם בית המשפט, הורה בית המשפט על בדיקה פסיכיאטרית של העותר, אשר תבוצע על ידי הפסיכיאטר המחוזי. בסיכום חוות הדעת הפסיכיאטרית, אשר התייחסה לשאלת מסוגלותו של העותר לעמוד לדין נקבע, כי העותר "יודע להבדיל בין מותר ואסור, יכול לעמוד לדין ויכול לשאת בעונש". בעקבות קבלת חוות דעת זו, בקש ב"כ העותר כי המדינה תעמיד לרשותו מימון לצורך קבלת חוות דעת מפסיכיאטר פרטי שיבדוק אשר יבדוק את העותר. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו, כמו גם בקשות נוספות בנדון שהגיש הסניגור, מהטעם, כי מתן הוראה כאמור משמעה, פקפוק מראש ברצינותה של הבדיקה שכבר נערכה ובתוצאותיה. בית המשפט ציין, כי באפשרות הסניגור לפנות וללבן כל סוגיה שיבחר עם הפסיכיאטר המחוזי. נימוק נוסף שנתן בית המשפט לסירובו, עליו חזר בהרחבה בהכרעת הדין הוא, כי הפסיכיאטר המחוזי פעל במקרה זה כמומחה מטעם בית המשפט, ועל כן לא היה צורך לאזן את חוות דעתו בראיה נוספת מטעם ההגנה.

3.ביום 31.10.94 הרשיע בית המשפט המחוזי את העותר בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין), וגזר עליו עונש מאסר עולם. אלו העובדות העולות מפסק דינו של בית המשפט המחוזי: בבוקר יום 24.3.94 פגש העותר את המנוחה סמוך לביתה, שברח' טמטאב 22 בחולון, כשבידו מוט ברזל. העותר הנחית את המכה הראשונה על ראשה של המנוחה, ואולם למרות שהיה נהיר לו כי המנוחה מבקשת ללכת והפנתה אליו את גבה, הוא חזר והלם בה עם המוט. העותר המשיך להכות את המנוחה גם כששכבה, חסרת אונים, על הארץ. שכנים העידו, כי העותר מנע מהם מלגשת למנוחה ולהגיש לה עזרה. כן העידו, כי שמעו את הנאשם אומר דברים שאינם מותירים ספק ביחס לכוונותיו ("את קלקלת את החיים שלי, אני אגמור את החיים שלך" וכן "אני רוצה שהיא תמות, אני רוצה לשבת במאסר עולם בשבילה"). בית המשפט דחה את טענת הקינטור, וקבע, כי לפי דברי העותר עצמו, הוא היה נתון להתגרויות מעין אלה במשך שנים, וידע לשלוט ביצרו. עוד נקבע, כי גם אם אמרה המנוחה את הדברים שהנאשם ייחס לה, ואף אם היה בהם מימד של התגרות, הרי שהאדם הסביר לא היה נכנע להשפעתה של אותה התגרות, ולא היה פועל כפי שפעל הנאשם. כמו כן, דחה בית המשפט את טענת ההגנה לפיה פעל העותר בעת המעשה מתוך אוטומטיזם שפוי. בית המשפט קבע, כי טענה מעין זו מן הראוי שתהיה נתמכת על ידי עדות רפואית המצביעה על הסיבה לאי הכושר הנפשי. בית המשפט הגיע למסקנה, כי אין בפניו ביסוס לטענה כי העותר פעל כאוטומט, הן לאור חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה בעניינו של העותר, והן מהערכתו את התנהגות העותר במהלך האירוע, כפי שזו עלתה מהעדויות.

4.העותר הגיש ערעור לבית משפט זה. הערעור הופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין כנגד חומרת העונש. עו"ד שחר אלדר מהסניגוריה הציבורית התמנה לייצג את העותר בערעור. עיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המערער התבססו, רובם ככולם, על חוות דעת פסיכיאטרית נוספת, אשר הוכנה לבקשת הסניגור, במימון הסניגוריה הציבורית. בבקשתו לקבלת חוות הדעת הפסיכיארית כראיה נוספת במסגרת הערעור נטען, ראשית , כי הטענה המשפטית היחידה העומדת למערער, והטענה היחידה שהוא מעלה בערעור היא, כי הנו לקוי בנפשו, והיה לקוי בנפשו עת בצע את המעשים בהם הורשע. נטען, כי אי קבלת חוות דעת לעניין מצבו הנפשי כמוה כהנחת המבוקש. אם מניחים מראש כי המערער לא סבל מליקויים נפשיים, הרי שצעקותיו בזמן הנחתת המכות מלמדות על כוונת קטילה, וטענתו העקבית כי הוא זוכר שהכה את המנוחה שתי מכות בלבד (מתוך כ20- מכות שהכה בפועל) מלמדת על ניסיון לגמד את מעשיו. שנית נטען, כי את חוות הדעת לא ניתן היה להגיש בשלב המשפט, בשל סירובו של בית המשפט המחוזי לממן בדיקת העותר על ידי פסיכיאטר מטעמו. כמו כן, לא ניתן היה להביא חוות דעת לעניין עונש מופחת כאמור בסעיף 300א(א) לחוק העונשין, משום שסעיף זה טרם נחקק בשלב המשפט, בעוד בשלב הערעור חל הסעיף על העותר. לפיכך נטען, כי הדרך היחידה הפתוחה בפני העותר על מנת להוכיח כי הוא ראוי להקלה בעונש, היא הגשת חוות הדעת.

5.ביום 23.8.99 נדחה ערעורו של העותר כנגד ההרשעה וכנגד גזר הדין. כאמור, ערעורו של העותר התבסס כולו על חוות הדעת הפרטית, עליה בקש לבסס הן את טענותיו כנגד ההרשעה, והן כנגד מידת העונש. לפיכך קבע בית המשפט, כי דחיית הבקשה לקבל חוות דעת זו, משמעה דחיית הערעור. בית המשפט בחן, האם שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נעתר לבקשת העותר להורות על מימון בדיקתו על ידי פסיכיאטר פרטי מאוצר המדינה, וזאת בהתחשב במצבו הכלכלי הרעוע ובעיקר בעובדה, כי מונה לו סניגור מטעם בית המשפט. בית המשפט קבע, כי אין לומר שבית המשפט המחוזי שגה בדחותו את בקשותיו של ב"כ העותר למימון הבדיקה. נפסק, כי הסניגור שגה בכך שהתעקש על קיומה של בדיקה פסיכיאטרית פרטית, מבלי שהקים תשתית נאותה ל"נחיצותה". עוד נקבע, כי המסלול שפתחה חוות הדעת שהגשתה התבקשה בשלב הערעור, היה פתוח בפני ההגנה בשעתו, אך נזנח מדעת. בנסיבות אלו, כך נקבע, לא נמצא פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לממן לעותר חוות דעת פסיכיאטרית פרטית. משלא נמצא פגם בהחלטה, לא מצא בית המשפט הצדקה לקבלת חוות הדעת הפרטית כראייה בשלב הערעור. לפיכך, החליט בית המשפט על דחיית הבקשה להגשת חוות הדעת, ועל דחיית הערעור.

6.על פסק דין זה הוגשה העתירה לדיון נוסף שבפני. בעתירה מבקש העותר להביא לדיון נוסף שתי סוגיות: הסוגיה האחת , נוגעת להיקף זכותו של נאשם, שהנו מחוסר אמצעים, המיוצג מכוח חובת מינוי סניגור, למימון מאת המדינה לצורך הכנת חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו. לטענת ב"כ העותר, סוגיה זו מעלה שאלות חוקתיות של היקף הזכות לייצוג והיקף הזכות להליך הוגן. לטענתו, זכותו לייצוג של נאשם שמתקיימת לגביו חובת מינוי סניגור, כוללת גם את הזכות למימון חוות דעת פסיכיאטרית מטעמו, וכי אי נשיאה בהוצאות הגנה בסיסיות של נאשם כזה, משמעה קיפוח הגנתו. נטען, כי סירובו של בית המשפט המחוזי לממן הכנתה של חוות דעת עומדת בניגוד לסעיף 111 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, הקובע, כי מקום שהוזמן עד מומחה מטעם בית המשפט להגיש חוות דעת, "רשאים בעלי הדין, להביא ראיות לסתור אותה". בהינתן זכותו של הנאשם להגיש חוות דעת, הרי שמקום שהנאשם מיוצג בייצוג חובה, על המדינה לשאת בעלות הכנת חוות הדעת. הסוגיה השניה , עוסקת בזכותו של נאשם להביא ראיות על מנת להוכיח כי חלה עליו הוראה עונשית מקלה שנחקקה לאחר שעבר את העבירה אך טרם ניתן פסק דין חלוט לגביה. נטען, כי סוגיה זו מעלה שאלות מתחום דיני התחולה בזמן, הזכות להליך הוגן, והבאת ראיות חדשות במסגרת ערעור. לטענת העותר, פסק הדין בערעור אינו כולל כל התייחסות, לטענה שהועלתה בערעור, לפיה חקיקתו של סעיף 300א(א) לחוק העונשין, בהצטרפה להוראת סעיף 5(א) לאותו חוק, מחייבים לאפשר לעותר להוכיח, כי הוא אכן זכאי להקלה בעונש. לטענתו, בעוד החוק החיל על העותר את הדוקטרינה של עונש מופחת, בית המשפט שלערעור לא אפשר לעותר להביא ראיותיו להוכחת התקיימותה של הדוקטרינה ביחס אליו.

7.המשיבה מתנגדת לעתירה ומבקשת לדחותה. לטענתה, אין כל עילה לקיום דיון נוסף במקרה שבפנינו. עיון בפסק הדין אינו מגלה כי נפסקו בו הלכות משפטיות חדשות, ואינו מעלה חידוש משפטי של ממש המצדיק קיומו של דיון נוסף. עוד נטען, כי אף במקרה בו נפסקה הלכה חדשנית, קשה או חשובה, עדיין מסור לבית המשפט שיקול דעת בהחליטו אם לקיים דיון נוסף. לעניין טענות העותר לגופן נטען, כי סוגיית מימון המדינה את הגנת הגנתו של נאשם מחוסר אמצעים עלתה בעבר בבתי המשפט השונים. כמו כן, בקשת העותר בנדון נדונה לגופה, בלא שנמצא כל קושי בפסיקת הערכאות השונות בתיק שלפנינו, ובכל מקרה, הגנת העותר לא קופחה כלל. עוד נטען, כי סוגיית מימון הגנת נאשם על ידי המדינה אינה בעלת השלכות לעתיד, שהרי כיום ייצוג נאשמים חסרי אמצעים עבר לידי הסניגוריה הציבורית, אשר בידיה שיקול הדעת והסמכות להחליט אם לממן קו הגנה זה או אחר. המשיבה סבורה, כי אף בסוגיה השניה שמעלה העותר, לא מתעוררת כל שאלה משפטית הראויה לדיון בהרכב מורחב. ראשית , משום שאין מחלוקת על כך שהוראת סעיף 5(א) לחוק העונשין, מאפשרת לבית המשפט במקרים המתאימים, להתיר העלאת טענות שלא נטענו בערכאה דלמטה, ואף לקבל ראיות חדשות בעניין זה, ובית המשפט אכן הפעיל סמכות זו בעבר. שנית , הגם שבית המשפט העליון לא נדרש בפסק הדין לעניין תחולת סעיף 300א(א) לחוק באופן מפורש, הרי שהניתוח בפסק הדין לעניין שאלת "נחיצותה" של חוות דעת פסיכיאטרית נוספת, חל גם לעניין החלת סעיף זה. לפיכך מבקשת המשיבה לדחות את הבקשה.

8.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, בעתירה ובתגובת המשיבה לה נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. עיון בפסק דינו של בית משפט זה אינו מגלה עילה לקיומו של דיון נוסף, כמשמעו בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. פסק הדין נשוא העתירה אינו עומד בסתירה להלכה קודמת של בית משפט זה, ואינו קובע הלכה חדשה, קשה או חשובה. בבסיס פסק דינו של בית משפט זה עמדה המסקנה, כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא לסרב לבקשת הסניגור לממן בדיקה פסיכיאטרית פרטית, משלא הונחה תשתית ל"נחיצותה". בית משפט זה ציין, כי משבחר סניגורו של העותר לזנוח את מסלול ההגנה שבבסיסו עריכת בדיקה פסיכיאטרית נוספת בפני הערכאה הראשונה, אין לראות בתוצאת זניחה זו משום קיפוח הגנתו של הנאשם. בה בעת הוסיף, כי "אילו היה מדובר בחוות דעת הקובעת ממצא מדעי מוחלט - כגון התאמה של טביעת אצבעות - יתכן שהיינו שוקלים לקבל אותה כראייה ומחזירים את הדיון לבית המשפט המחוזי...[אך] מקום שנבחר מסלול הגנה שלא הביא לתוצאה רצויה, לא יוחזר הגלגל אחורנית אלא בנסיבות נדירות שאינן קיימות כאן". לפיכך הוחלט על דחיית בקשת העותר להגשת ראיה חדשה בשלב הערעור. אשר לסוגיית מימון הגנתו של נאשם מחוסר אמצעים, הרי שלמרות שהבעיה מוצגת כבעיה כללית, הטענות בבקשה מכוונות, בעיקרן, כנגד האופן בו הפעיל בית המשפט המחוזי את שיקול דעתו (ואשר בית המשפט העליון לא מצא מקום להתערב בו), עת דחה את בקשותיו של בא כוח הנאשם למימון חוות דעת פסיכיאטרית. לפיכך נראה, כי יותר מאשר טוען העותר לכך שנתקבלה הלכה חדשה מלפני בית משפט זה, טוען הוא כנגד האופן שבו הופעל שיקול הדעת במקרה הקונקרטי (לעומת המקרה שנדון בע"פ 1742/91 עמי פופר נ' מדינת ישראל , (פ"ד נא(5) 289), המובא בטיעוני העותר). טענות העותר בעניין זה נדמות כניסיון לערעור נוסף על פסק דינו של בית משפט זה, ובכגון דא, אין עילה לקיים דיון נוסף. מאותו הטעם לא מצאתי משום עילה לקיומו של דיון נוסף אף בסוגיה השנייה שהועלתה בבקשה שבפני, המתייחסת לזכותו של נאשם להביא ראיות על מנת להוכיח כי חלה עליו הוראה עונשית מקלה שלא עמדה לו קודם לכן. אכן, סוגיה זו כבר עלתה ונדונה בפסיקה קודמת, בה אפשר בית המשפט הגשת ראיות נוספות לשם בחינת הטענה בדבר תחולת סעיף 300א, ולצורך זה הורה על החזרת הדיון לבית המשפט דלמטה (ראו: ע"פ 4093/92 גלעד שמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 6619/93 לוי בן דוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מכאן, שאף בעניין זה טענתו של העותר הנה ערעורית באופיה, ומתייחסת להפעלת שיקול הדעת במקרה הספציפי. אין בה, על כן, להקים עילה לדיון נוסף.

לפיכך, העתירה נדחית.