דנ"פ 7978/00 מחמוד בדווי נ. מדינת ישראל

1.ביום 15.6.00 התקבלה במשטרת יפו תלונה של אזרח ירדני, על פיה העותרים, שהיו מעסיקיו, שדדו אותו וגרמו לו חבלות, משום שחשדו כי גנב מכספם. העותרים עוכבו לחקירה, ולאחר חקירה ראשונית החליט קצין ממונה לעצרם למשך 24 שעות, כדי לאפשר למשטרה למצות את החקירה ובשל החשש ממסוכנותם של העותרים. ביום 16.6.00, יום ו', הוגשה בקשה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו להאריך המעצר ב8- ימים. בית משפט השלום דחה את הבקשה, אולם עיכב את ביצועה במספר שעות, כדי לאפשר למשטרה להגיש עליה ערר. בדיון באותו יום בבית המשפט המחוזי התחייבה המשטרה לזרז את הליכי החקירה, ובא כוח העותרים הסכים לעיכוב ביצוע החלטת השחרור עד ליום א', 18.6.00, שאז ידון בית המשפט המחוזי בערר לגופו. במהלך השבת הסתיימה החקירה. ביום א', 18.6.00, התייצב קצין המשטרה לדיון בבית המשפט המחוזי, שבידיו הודעת ערר מודפסת, לה צורפה הצהרת תובעת, כדלקמן:

"לאור סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו1996-, אני מאשרת כי לאחר עיון מעמיק בחומר הראיות שהוגש לי, יש מקום לכאורה להגיש כתב אישום נגד המשיבים ולבקש את מעצרם עד תום ההליכים...".

ביום 19.6.00 החליט בית המשפט המחוזי לדחות את הערר. הוא קבע כי לאור סיום החקירה אין עוד עילה להחזקת העותרים במעצר. לעניין תחולת סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: החוק), קבע בית המשפט כי הצהרת התובע נוסחה באופן עמום אשר אינו תואם את הוראת הסעיף, הדורשת כי התובע יצהיר על כוונה להגיש כתב אישום. בית המשפט הורה על שחרור העותרים, תוך החמרת תנאי שחרורם.

2.על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית משפט זה. הדיון נקבע לשמיעה בפני השופט ת' אור, וזה הורה כי הדיון יועבר למותב תלתא. להרכב צורפו השופטים א' מצא וד' ביניש. השאלה שנדונה בפסק הדין היא האם לפי הוראת סעיף 17(ד) לחוק נדרשת הצהרה חד משמעית של התובע שיוגש כתב אישום כנגד החשוד, או שניתן להסתפק גם בהצהרה כי לכאורה יש מקום להגיש כתב אישום. בית המשפט ציין כי השאלה בעניינו הפכה לתיאורטית, משעה שהמשיבים שוחררו בינתיים ממעצרם. עם זאת, מכיוון שיש הסתברות סבירה כי במקרים דומים אחרים, יהפוך הדיון לתיאורטי קודם הכרעה משפטית, נכון היה בית המשפט להמשיך ולדון בעניין.

3.בית המשפט קבע כי אין לקבל את הטענה כי נדרשת הצהרה חד משמעית על הגשת כתב אישום. ראשית , אין מסקנה זו עולה מלשון הסעיף.

שנית , הצהרת התובע ניתנת סמוך לאחר שקיבל הוא לידיו לראשונה את חומר החקירה. רק אז, עליו ללמוד את התיק ולהכריע בשאלה האם חומר הראיות שבו, מצדיק הגשת כתב אישום. לפיכך, לא ניתן לומר כי כבר בתחילת בחינת התיק, יוכל התובע לקבוע חד משמעית כי בכוונתו להגיש כתב אישום. שלישית , מהליכי חקיקת סעיף 17(ד) לחוק עולה כי אין לדרוש כי כבר בשלב בינים זה, שבו נבחן חומר הראיות, תוכל התביעה להצהיר בודאות כי יוגש כתב אישום. רביעית , קבלת טענה מעין זו עלולה להביא לאחת משתי תוצאות בלתי ראויות. האחת, כי התובע יצהיר הצהרה בדבר הגשת כתב אישום, כשלמעשה לא הוכרע העניין סופית. אז גם עלול הוא להרגיש מחויב להגשתו של כתב האישום, גם אם שיקול הדעת המקצועי בתום הבדיקה יורה לו, להימנע מכך. השניה, כי החשודים ישוחררו, הגם ששחרורם עלול לסכן את שלום הציבור. בית המשפט קבע כי הפרשנות לפיה די בכך שלכאורה יש מקום להגשת כתב אישום, עומדת בהוראות פסקת ההגבלה שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק היסוד), והיא הפרשנות הראויה.

4.בפסק דין זה מבקשים העותרים קיומו של דיון נוסף. בבסיס עתירתם מונים העותרים כמה טעמים. ראשית , המדובר בהלכה חדשה המעלה שאלות חוקתיות. על כך ניתן ללמוד גם מהחלטה לשמוע את הערר במותב תלתא. שנית , משההלכה שנקבעה בפסק הדין תהפוך להלכה המנחה, לא ימצא טעם להעביר עררים נוספים למותב כאמור, ומשלא ניתן לבקש דיון נוסף על החלטת דן יחיד, קיים חשש ממשי כי בית המשפט העליון לא יחזור לדון עוד בסוגיה החוקתית האמורה. שלישית , לפסק הדין השלכות מעשיות רחבות היקף על זכויותיהם של חשודים הנמצאים במעצר. רביעית , לטענת העותרים, פרשנותו של בית המשפט שגויה ואינה עומדת בקנה אחד עם הוראות חוק היסוד. די, לטענת העותרים, לאור פרשנות בית המשפט, בהצהרה לא מחייבת, מבלי שנקבע כל פיקוח או בלם לכוחה של התביעה. כמו כן, משהתובע טרם עיין בכל חומר החקירה, עלולה הצהרתו להביא למעצרי שווא.

5.המשיבה בתגובתה, טוענת כי אין מקום לקיים בענייננו דיון נוסף. אין בעובדה שהסוגיה טרם נדונה בבית המשפט העליון לכשעצמה לבסס עילה לקיים דיון נוסף. נדרש גם להראות כי בפסק הדין נפלה טעות מהותית, שהוא פוגע בעקרונות היסוד של השיטה או בתפיסת הצדק של החברה. גם לגופו של עניין, אין לדעת המשיבה מקום לקיים דיון נוסף. פסק הדין מקיף, מפורט ומנומק. העותרים לא הראו כל עניין המצדיק הרהור נוסף בפסק הדין האמור.

6.לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- קובע כי -

"נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף".

אכן, הסוגיה שנדונה בפסק הדין נשוא עתירה זו, היא סוגיה חדשה. בהתאם גם ההלכה שנקבעה היא הלכה חדשה. אין חולק גם כי עסקינן בהלכה חשובה, אשר יש בה כדי להשפיע על זכויתיהם של חשודים רבים. אך בכך לא די. אין די בחשיבות, הקשיות או החידוש בהלכה שנפסקה. נדרש גם כי אלו "יהיו מהותיים ומשמעותיים, כגון שנפלה בפסק הדין טעות מהותית, שהוא פוגע בעקרונות היסוד של השיטה או בתפיסת הצדק של החברה, שהוא מביא לתוצאה שלא ניתן לחיות עימה, שחלו שינויים משמעותיים אותם אין ההלכה משקפת" (דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום נ' מדינת ישראל , לא פורסם). ההלכה שנפסקה במקרה דנן, אינה בגדר אלה או בגדר דומים להם. זאת ועוד: כאשר נדונה השאלה בפני בית משפט זה, הייתה השאלה אך שאלה תיאורטית. עם זאת, בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין, ישנם טעמים מיוחדים המצדיקים לקיים את הדיון, הגם שאין בהכרעה בפסק הדין כדי להשפיע על ענייינם של העותרים. כעת מבקשים העותרים לקיים דיון נוסף באותה שאלה תיאורטית. אם נדרשים טעמים מיוחדים לדיון ראשון בשאלה תיאורטית, הרי שעל אחת כמה וכמה נדרשים טעמים מעין אלה, כאשר מתבקש כי יקוים דיון "תיאורטי" שני. טעמים לקיומו של דיון שני, כאמור, לא הביאו העותרים. גם מטעם זה אין מקום לקיים בפסק הדין דיון נוסף.

העתירה נדחית.