דנ"פ 8209/11 שמעון אזואלי נ. מדינת ישראל

1.

זוהי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כבוד השופטים א' א' לוי, א' רובינשטיין וח' מלצר ) שדחה את ערעור המבקש על הרשעתו וקבע כי הוא אינו רשאי לחזור בו מהודאתו שניתנה במסגרת הסדר טיעון בבית המשפט המחוזי.

2.

המשיבה הגישה כתב אישום לבית המשפט המחוזי מרכז כנגד חמישה-עשר נאשמים בעבירות רבות הנוגעות לייבוא סמים למדינת ישראל ולסחר בסמים. במהלך שנת 2010 נוהלו מספר דיוני הוכחות בפני בית המשפט המחוזי, כאשר הצדדים עדכנו את בית המשפט מעת לעת כי הם מצויים במשא ומתן לשם גיבוש הסדר טיעון. המשיבה התנתה את הסכמתה להסדר הטיעון בכך שהוא יהיה מקובל על כל הנאשמים, באופן שיתייתר הדיון בתיק כולו. ביום 9.11.2010 הודיעו הצדדים לבית המשפט המחוזי כי גיבשו הסדר טיעון במסגרתו סיכמו על הגשת כתב אישום מתוקן, על הודאת חמישה-עשר הנאשמים בכל עובדותיו ועל עתירה משותפת של הצדדים לעונשים מוסכמים. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ו' מרוז ) עמד על כך כי בנוסף לחתימת כל הסניגורים וכל הנאשמים על הסדר הטיעון, יצהיר כל אחד מהנאשמים לפרוטוקול "הבנתי את עובדות כתב האישום המתוקן ואני מודה בהם, הוסבר לי ואני מבין שבית המשפט אינו כבול לעונש המוסכם". יומיים לאחר מכן פנה בא-כוח המבקש לנציגי התביעה והודיע להם כי כבר למחרת הדיון התקשר אליו המבקש וביקש לחזור בו מהסדר הטיעון ומהודאתו באשמה. משסירבו באי-כוח המדינה לסגת מהסיכום שהושג בין הצדדים, פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשה להתיר לו לחזור בו מהודאתו. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בקובעו כי לא נפל פגם ברצונו החופשי של המבקש בהסכמתו להסדר הטיעון וכי המבקש היה מודע להשלכות הודאתו.

3.

על החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט העליון. בפסק הדין העיקרי (כבוד השופט א' א' לוי ) קבע בית המשפט העליון כי אף שהסכמת המבקש להסדר הטיעון נדרשה בכדי להחילו על כלל הנאשמים, לא נמצאה בחומר הראיות אינדיקציה לכך שהופעלו לחצים חריגים על המבקש להסכים להסדר הטיעון. אדרבה, נקבע כי המגעים להסדר הטיעון היו ממושכים וכי הסנגורים עדכנו את כל הנאשמים בדבר כדאיות הסדר הטיעון להשקפתם. על כן, כך נפסק, החרטה המאוחרת על ההסכמה להסדר הטיעון נובעת מרצון להיטיב את ההסדר שנחתם ומ"תכסיסנות".

4.

המבקש טוען כי בפסק הדין נקבעו שלוש הלכות חדשות, וכי שלושתן ביחד וכל אחת מהן לחוד מצדיקות כי יתקיים דיון נוסף בעניינו. ראשית , טוען המבקש, נפסק כי נציגי המשיבה רשאים להציע הסדר טיעון הדורש את הסכמת כל הנאשמים הנדונים במשותף (להלן: הסדרי טיעון כרוכים ), על אף החשש כי פרקטיקה זו תוביל נאשמים להודאות שווא בשל לחצים שיפעילו עליהם חבריהם. שנית , טוען המבקש, נפסק ברוב דעות (כבוד השופטים א' רובינשטיין וח' מלצר ) כי בית המשפט יאשר הסדרי טיעון כרוכים רק לאחר שנקט בצעדי זהירות מיוחדים בכדי להבטיח כי הנאשמים הסכימו להסדר הטיעון מרצונם החופשי. שלישית , ממשיך וטוען המבקש, נפסק ברוב דעות (כבוד השופטים א' א' לוי וח' מלצר ) כי חזרה מהודאה באשמה שנמסרה לבית המשפט במסגרת הסדר טיעון כרוך, תיבחן נוכח החשש כי מדובר בניצול לרעה של ההסדר וב"תכסיסנות", בשונה מהמבחנים הרגילים לבחינת חזרה מהודאה באשמה. המבקש גורס כי שלוש ההלכות שנפסקו לטענתו בפסק הדין הן הלכות חשובות, קשות וחדשות המצדיקות דיון נוסף בסוגיה. לטענת המבקש, עצם השימוש בהסדרי טיעון כרוכים מעלה חשש כבד בדבר הסכמתו החופשית של כל נאשם להסדר הטיעון ועל כן מן הראוי לאסור על התביעה להציע הסדרים כאלו; למצער, ראוי שבית המשפט יבחן את הסכמתם החופשית של כל הנאשמים באופן זהיר מהרגיל. עוד טוען המבקש כי פסק הדין בעניין זה סותר את פסק הדין בע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.11.2007) אשר קבע כי נאשם רשאי לחזור בו מהודאה שניתנה במסגרת הסדר טיעון כאשר ההודאה ניתנה על רקע רצון לסייע לנאשם אחר לזכות בהסדר טיעון מקל.

5.

דין הבקשה להידחות. ביסוד הבקשה ניצבת הנחת היסוד כי קיימת דוקטרינה משפטית עצמאית בנושא הסדרי הטיעון הכרוכים, וכי הדרך שבה היא פותחה בפסק הדין נשוא הבקשה היא בעייתית. אלא, שההלכה הפסוקה – בפסק דין זה ובפסקי דין אחרים – בחנה את זכותו של הנאשם לחזור בו מהודאה שמסר על-פי בחינה אינדיבידואלית של נסיבות המקרה שנועדה להעריך האם ההודאה ניתנה מרצונו החופשי (ראו למשל: ע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני , פ"ד נח(4) 145, 152 (2004)). אמנם, אין להכחיש כי כאשר התביעה מתנה את הסכמתה להסדר טיעון בהודאה של מספר נאשמים, נוצר חשש כי חלק מהנאשמים יפעילו לחץ על נאשמים אחרים להסכים להסדר. בשל כך, קיים לכאורה שיקול שמצדיק לאפשר לנאשמים לחזור בהם מהודאות שמסרו במסגרת הסדרי טיעון כאלו. יחד עם זאת, חזרה מהודאה שמסר נאשם בהסדר טיעון כרוך, מעלה גם חשש כבד לכך שמדובר בצעד טקטי מתוכנן מראש שנועד לשפר את יכולת המיקוח של הנאשם, לאחר שהדיון בעניינם של יתר הנאשמים הסתיים. לפיכך, הפסיקה לא קבעה מעולם כללים מיוחדים החלים בעניין חזרה מהודאה שמסר נאשם במסגרת הסדר טיעון כרוך דווקא, אלא התמקדה בבחינה האם הוכיח הנאשם כי הודאתו לא ניתנה מרצונו החופשי. במקרה זה, שתי ערכאות בחנו את נסיבות הודאתו של המבקש וקבעו כי היא ניתנה מרצונו החופשי, וכי לא הביא ראיות מספקות ללחץ שלטענתו הופעל עליו. אשר על כן, אין מקום לבחינה מחודשת של העניין.

סוף דבר, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.