דנ"פ 8248/10 ליאור אלון נ. מדינת ישראל

1.

זוהי עתירה לדיון נוסף בפסק-הדין שניתן בע"פ 3802/10 (כבוד השופטים א' א' לוי, א' חיות וי' עמית ), ובו נדחה ערעורו של העותר על הרשעתו ועל גזר-דינו. עתירתו זו מופנית כנגד גזר-הדין.

העותר, כך נקבע, נהג את מכוניתו בצורה פרועה ומסוכנת, תוך התחמקות מרכב משטרתי שניהל אחריו מרדף. במהלך המרדף נסע העותר במהירות נגד כיוון התנועה, עלה על אי תנועה ונכנס לצומת בניגוד להוראת רמזור שהאיר באדום בעת שהולכי רגל חצו במעבר החצייה – עד שאלה נאלצו לקפוץ לאחור על-מנת לחמוק מפגיעה. לאחר שהצליח העותר לחמוק מן הרכב המשטרתי ניגש אל תחנת המשטרה בבאר-שבע והגיש תלונה כוזבת לפיה רכבו נגנב. בגין מעשים אלה הורשע העותר בעבירות של מעשה פזיזות ורשלנות (לפי סעיף 338 לחוק העונשין, התשל"ז-1977), הכשלת שוטר במילוי תפקידו (לפי סעיף 275 לחוק העונשין); ומסירת ידיעה כוזבת (לפי סעיף 243 לחוק העונשין). תחילה הואשם העותר בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה וניסיון לחבלה חמורה בכוונה מחמירה, ואולם בית המשפט המחוזי זיכה אותו מעבירות אלה לאור הפרשנות המשפטית שהעניק להן, ותחת זאת הרשיעו בעבירה של מעשה פזיזות ורשלנות, בהתאם להוראות סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 . בית המשפט המחוזי גזר על העותר עונש של 30 חודשי מאסר בפועל, מאסר על-תנאי ופסילת רישיון.

ערעורו של העותר, כאמור, נדחה על שני חלקיו. בהקשר לגזר-דינו של העותר קבע בית משפט זה כי אף שהעותר זוכה משתי העבירות החמורות שיוחסו לו והורשע תחתן בעבירה שהעונש המרבי בגינה הוא נמוך יותר, אין הדבר גורע מחומרת מעשיו. משכך, נקבע כי העונש שהושת עליו הוא מתון ומאוזן.

2.

כעת טוען העותר כי העונש שנגזר עליו אינו משקף מדיניות ענישה פרופורציונאלית – הן ביחס לענישה המקובלת בעבירות שבהן הורשע, הן ביחס לעובדה שזוכה מן העבירות שעונשן המרבי הוא גבוה יותר (20 שנות מאסר). בטענות אלה אין כדי לבסס עילה לקיום דין נוסף. כפי שנאמר לא פעם, "עד שנדע אם דברים שאמר בית-המשפט העליון בפסק-דין עולים הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן , תק-על 2002(3) 585). במקרה זה לא ניתן לאתר בפסק-הדין כל הלכה משפטית חדשה, קל וחומר שלא כזו המצדיקה קיום דיון נוסף. יתרה מכך, מטענות העותר עולה כי הוא סבור שאל לא לבית המשפט לפסוק את העונש המרבי הקבוע לעבירה שבה הורשע אדם, ואף לא עונש המתקרב לכך. ברי כי לא ניתן לקבל עמדה זו. מקום בו המעשים שבגינם מורשע אדם נמצאים ברף החומרה העליון של עבירה מסוימת, יכול בית המשפט לקבוע כי ראוי שגם העונש יהיה ברף הענישה העליון. כך נהג בית המשפט במקרה זה – וכך ראוי.

על-כן, העתירה לדיון נוסף נדחית.