דנ"פ 8278/11 ציון בן עמי נ. מדינת ישראל

לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (השופט (בדימ') א' א' לוי והשופטים א' רובינשטיין ו ח' מלצר ) בע"פ 2094/11 ציון בן עמי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.10.2011) (להלן: פסק הדין ).

1.

העותר שלפנינו הורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וניסיון לייבא סם מסוכן, וזאת בהיותו חלק מקבוצה עבריינית שהתעתדה לייבא סם מסוכן מסוג קוקאין, במשקל של 108 ק"ג , מפנמה לישראל. הודאת העותר במיוחס לו ניתנה במסגרת הסדר טיעון שערכו התביעה וסנגוריהם של 15 הנאשמים בפרשה. במסגרת הסדר טיעון זה כללה התביעה תניה לפיה: "לא יהיה תוקף להסכם אלא אם יסכימו לו כל הנאשמים והדבר יביא לסיום התיק בכללותו". כמו-כן, נקבעו בהסכם עונשים מוסכמים לכל אחד מן הנאשמים. קודם שהגיע מועד גזירת הדין, ביקש העותר וכן נאשם נוסף, לחזור בו מהודאתו. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי מרכז והעותר נדון לשמונה וחצי שנות מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 300,000 ש"ח וכן חולט הרכוש השייך לו בעקבות הכרזתו כסוחר סמים.

2.

בעקבות הרשעתו וגזר דינו הגיש העותר ערעור לבית משפט זה. בערעורו טען העותר כי הודאתו במסגרת הסדר הטיעון לא הייתה רצונית ונבעה מלחצים שהפעילו עליו נאשמים אחרים וסנגוריהם, שביקשו להבטיח כי כלל המעורבים בפרשה יסכימו להסדר. העותר הוסיף וטען כי לאורך כל הדרך עמד על חפותו, וכי מיד לאחר שהבין את טעותו, וטרם שנשמעו הטיעונים לעונש, פנה לבית משפט קמא ולנציגי המשיבה בבקשה כי יותר לו לחזור מהודאתו. להשלמת התמונה יצוין, כי ערעורו של העותר נדון במאוחד עם ערעורו של נאשם אחר – שמעון אזולאי – שביקש אף הוא כי יותר לו לחזור מהודאתו (להלן: אזולאי ).

3.

בית המשפט העליון דחה את ערעורם של העותר ושל אזולאי. בפסק-דינו קבע השופט (בדימ') א' א' לוי כי לא שוכנע שיש ממש בטענות העותר בדבר "לחץ" ואי-הבנה של מהות ההודיה. בבואו למסקנה זו עמד השופט לוי על פרטי הסדר הטיעון, על נסיבות עריכתו ועל חלקם של הסנגורים בגיבושו. עוד הוסיף השופט לוי כי בית משפט קמא נקט משנה זהירות בטרם קיבל את הסדר הטיעון, תוך שהוא מעלה על הכתב את תצהירי באי-כוח הנאשמים, המלמדים כי ההסכם הוסבר לנאשמים, אלה הבינוהו וכעת מבקשים הם להודות בעובדות כתב האישום המתוקן. עוד צוין בפסק דינו של השופט לוי כי בית משפט קמא טרח ופנה ישירות לכל אחד מן הנאשמים על מנת לברר את כנות הסכמתו להסדר. על יסוד בדיקה זו, ובשים לב לחלקם הדומיננטי של באי כוח העותר בניהול המשא-ומתן לשם גיבוש הסדר הטיעון, שוכנע השופט לוי כי לא התקיימו בעניינו של העותר "נימוקים מיוחדים" – כדרישת סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ ) – המצדיקים להתיר חזרה מהודיה. השופט לוי

הוסיף וציין, כי בפני בית משפט קמא לא הונחו ראיות התומכות בהודאת שווא וכי לשיטתו יש ליתן משקל רב לעובדה שלא הוגשו לפניו תצהירים מטעם הסנגורים בהם נאמר כי היו עדים להפעלת לחץ על שולחיהם, ואף לא על כך שהמערערים (העותר ואזולאי) התלוננו, קודם להרשעתם, על לחצים להסכים להסדר הטיעון.

השופט

רובינשטיין הצטרף לפסק-דינו של השופט לוי , תוך שהוא נדרש בהרחבה לפרקטיקה המכונה "הסדר טיעון כרוך" או "הסדר חבילה" ולבעייתיות הכרוכה בה. אחר שסקר את הכתיבה האקדמית בעניין זה, ואף את הפסיקה המשווה בנושא זה, סיכם השופט רובינשטיין כי על אף החשש מקיומו של לחץ קבוצתי, אין לבטל את האפשרות של "הסדרי טיעון כרוכים". מנגד, הדגיש השופט רובינשטיין כי על התביעה, הסנגורים ובתי המשפט לגלות רגישות ולנהוג בזהירות רבה בבואם לאמץ הסדרי טיעון מסוג זה. אחר כל זאת, בחן השופט רובינשטיין את נסיבות הודאתו של העותר לפרטי פרטים, וקבע כי טענתו – לפיה היה נתון ללחצים – אינה יכולה לעמוד. השופט מלצר הצטרף למסקנות

השופטים לוי ו רובינשטיין , וציין כי ראוי שהמחוקק יידרש להסדרת הפרקטיקה המכונה "הסכמי טיעון כרוכים".

4.

על פסק הדין האמור הגיש העותר את העתירה שלפניי, ובמרכזה מעמיד הוא לדיון נוסף את השאלה – מה תוקפו של הסדר טיעון כרוך, כאשר נטען על ידי מי שנכלל בו, כי הודה בשל לחץ שהופעל עליו על ידי נאשמים אחרים. בעתירתו טוען העותר כי שגתה הערכאה הדיונית, כמו-גם בית משפט זה, בכך שלא בחנו בהקפדה יתרה האם אכן היתה הסכמתו להסדר הטיעון הסכמה חופשית ומרצון. כך למשל, נטען כי לא ניתן משקל לעובדה שהמערער אזולאי סירב לעלות מחדר המעצרים לאולם הדיונים בעת הדיון בהסדר הטיעון. לשיטת העותר, יש לקיים בעניינו דיון נוסף אף מן הטעם ששלושת שופטי ההרכב הביעו עמדות שונות בשאלת לגיטימיות "הסדרי טיעון כרוכים", ובמיוחד לאור העובדה כי השופט לוי , כך לפי הטענה, כלל לא בחן את השלכת אופיים של הסדרי טיעון כרוכים על יכולתו של נאשם לחזור בו מהודאתו. לבסוף, טוען העותר, כי על בית המשפט לקבוע הלכה ברורה, בהרכב מורחב, בשאלה האם נכון לאסור על הסדרי טיעון כרוכים, כעמדת השופט ע' קובו בספרו "נאשמים בלתי עקביים בבתי משפט", אם לאו.

5.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. טענותיו של העותר הינן טענות ערעוריות במהותן וככאלו אין בכוחן להצדיק עריכתו של דיון נוסף. בית משפט זה שב והדגיש כי הליך של דיון נוסף הינו הליך נדיר, השמור למקרים חריגים בלבד, בהם ההלכה שנפסקה סותרת הלכה קודמת של בית משפט זה, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה יש להעמידה לדיון נוסף (ראו: דנ"פ 7882/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.12.2008); סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, להלן: חוק בתי המשפט ). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלו; נהפוך הוא. פסק הדין אינו קובע הלכה חדשה ועל אף עיסוקו ב"הסדרי טיעון כרוכים" – נושא שיש בעניינו דעות לכאן ולכאן – יצוק הוא בנסיבותיו הפרטניות של העותר והמערער אזולאי. בית המשפט עמד בפסק דינו על הדעות השונות שהועלו בפסיקה באשר לפירושה של הוראת סעיף 153 לחסד"פ, ולאחר שבחן את נסיבות המקרה, השתכנע כי אין כל עדות להפעלתו של לחץ על העותר וכי לא מתקיימים "נימוקים מיוחדים" המצדיקים חזרה מהודאה. ניסיונו של העותר להציג כי השופטים נחלקו בדעותיהם באופן המצדיק דיון נוסף – ניסיון עקר הוא. עיון בפסק הדין מלמד כי השופטים בחנו את טענת העותר כי הופעל עליו לחץ להסכים להסדר הטיעון, ומצאו לדחותה, בשים לב לנסיבות המקרה המדובר (ראו פסקה 7 לפסק דינו של השופט לוי ; פסקאות י"ז-י"ח לפסק דינו של השופט רובינשטיין ; וכן פסקה 1(ב) לפסק דינו של השופט מלצר ). עיקר טעם פסק הדין נעוץ בשאלה האם הופעל על העותר לחץ המצדיק באופן מיוחד להתיר לו לחזור מהודאתו. קביעות השופטים בשאלה זו נעשו לאחר בחינת נסיבותיו הפרטניות של העותר, ואין בהן משום קשיות או חידוש המצדיקים קיומו של דיון נוסף.

אשר על כן, ומשלא מצאתי כי נתקיימו בעניינה של העתירה תנאי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, דינה להידחות.