פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנ"פ
8437/09
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
העותר:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשה לקיום דיון נוסף בפסק-דין של בית-המשפט העליון מיום
3.9.09 בע"פ 1645/08 שניתן על-ידי כבוד השופטים א' א' לוי, ע' ארבל וח'
מלצר
בשם העותר:
עו"ד אביגדור
פלדמן
החלטה
לפני עתירה לדיון נוסף בפסק-דין של בית המשפט העליון, שבו נדחה פה-אחד ערעורו של המבקש על הרשעתו בבית המשפט המחוזי (בדעת רוב) בעבירה של ניסיון לרצח ובעבירות בנשק. העתירה מתייחסת לעניין אחד והוא הפרשנות שניתנה בפסק-הדין לסעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, שזו לשונו: "עדות על אמרה שנאמרה בשעה שנעשה, לפי הטענה, מעשה עבירה, או בסמוך לפניו או לאחריו, והאמרה נוגעת במישרין לעובדה השייכת לענין, תהא קבילה אם אמר אותה אדם שהוא עצמו עד במשפט".
בחנתי את טענות העותר ולא מצאתי עילה לקיום דיון נוסף במקרה זה. עיון בפסק-הדין של בית המשפט העליון אינו מגלה בו הלכה מן הסוג המצדיק בירור נוסף לפני הרכב מורחב. אין גם להתרשם כי בית המשפט העליון ביקש בפסק-דינו לסטות מהכללים שנקבעו בעבר לגבי מובנו של סעיף 9 לפקודת הראיות. להיפך: בית המשפט נדרש לפסיקה שעסקה בדרישת הספונטאניות, והבהיר כי "ככלל הדרישה לסמיכות בין מועד ביצוע העבירה למועד מתן האמרה, לפי סעיף 9 לפקודת הראיות, צריכה להתפרש בדווקנות ובצמצום, דווקא משום היותה חריג לכלל האוסר עדות מפי השמועה. במילים אחרות" – הוסיף בית המשפט – "ככלל מכוון סעיף 9 לפקודת הראיות לסמיכות הדוקה בין מועד ביצוע העבירה למועד מתן האמרה. זו ליבתה של דרישת ה'ספונטניות'". עם זאת, בית המשפט העליון ציין, ובצדק, שהעניין צריך להיבחן בהתאם לנסיבות העניין ולשכל הישר. בכל אלה לא סלל בית המשפט העליון דרך חדשה ולא יצר הלכה קשה.
כל שנותר הוא אפוא שאלת יישום הכללים בנסיבות הספציפיות של המקרה, שבית המשפט עמד על ייחודן. אולם בעניין זה השגותיו של העותר הן ערעוריות באופיין ולא לשם כך נועד הליך הדיון הנוסף השמור למקרים נדירים ויוצאי דופן. בנוסף, בית המשפט הבהיר כי אפילו אם העדות הייתה קבילה רק להוכחת עצם אמירת האמרה (להבדיל מהוכחת אמיתות תוכנה), עדיין בנסיבות המקרה היה מקום לייחס לה משקל משמעותי.
בהתחשב בכל אלה, לא קמה עילה לקיום דיון נוסף, ועל-כן העתירה נדחית.
ניתנה היום, כ"ג בחשוון התש"ע (10.11.2009).
המשנה-לנשיאה