דנ"פ 8473/01 חליל חדד נ. מדינת ישראל

לפני בקשה לדיון נוסף על פי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-.

1.העותר, אחיו וחבריהם תקפו את המנוח בסמוך למקום בו נערכה מסיבה לילית, והכל על רקע הערה שהשמיע המנוח כלפיהם עת החנה את רכבו. במהלך התגרה הוציא העותר סכין ודקר את המנוח שמת מפצעיו. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים נ' עמית, ש' ברוש וע' קפלן-הגלר) זיכה את העותר מעבירת הרצח בה הואשם, אך הרשיע את העותר בעבירת ההריגה וגזר את עונשו לעשרים שנות מאסר בפועל. זהו העונש המרבי שניתן לגזור על נאשם בגין עבירה זו. העותר ערער לבית משפט זה כנגד גזר הדין. הוא טען כי גזר הדין החמיר עימו יתר על המידה. בית משפט זה (השופטים י' טירקל, א' ריבלין ומ' נאור) דחה את הערעור. השופט טירקל קבע כי "אין לדחות בקש" את טענות העותר לעניין חומרת גזר הדין שהוטל עליו, אך קבע כי גזר הדין משקף את מדיניות הענישה הראויה שיש להטיל בכגון אלה. השופט טירקל קבע כי לאור התפשטות נגע האלימות, ובמיוחד לאור העליה במספר המקרים המערבים שימוש בסכינים בתגרות רחוב "אין אנו פטורים עוד מלהתוות קוים לרמת הענישה הראויה שבגדרם יש לנקוט בגישה המחמירה, לאמור בגישה הרואה בעונש המרבי את נקודת המוצא; שממנו מפחיתים לפי נסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות של העבריין, תדירותה או נדירותה של העבירה, הרתעת עבריינים בכוח ועצמת הסלידה ושאט הנפש של החברה" (פסקה 4 לפסק דינו של השופט טירקל). המשיך השופט טירקל וקבע כי אין לעותר, בנסיבות העניין, צד זכות המצדיק הקלה בעונש. משכך, ולאור העובדה כי מעשיו של העותר היו קרובים מאוד למענה על יסודות עבירת רצח, דחה בית משפט זה את הערעור שהגיש העותר כאמור.

2.על פסק הדין הגיש העותר בקשה זו לפי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן - חוק בתי המשפט). טוען העותר כי בית משפט זה פסק שעל עבירת ההריגה יש לגזור את העונש המירבי הקבוע בחוק, כאשר המעשה שגרם למות האדם נמצא בדרגה החמורה ביותר, המתקרבת לרצח. העותר טוען כי אימוץ הלכה חדשה זו ויישומה על עניינו מעלה כי העונש שהוטל עליו היה חמור ביחס לרמת הענישה הנוהגת בכגון אלה, גם ביחס למקרים אחרים בהם הורשעו נאשמים בהריגה בנסיבות חמורות. ביום 4.11.2001 ביקשתי את תגובת המשיבה לעתירה. המשיבה מתנגדת למתן דיון נוסף בעניינו של העותר. טוענת המשיבה כי עניינו של העותר אינו משקף הלכה חדשה שמוצדק לדון בה פעם נוספת בבית משפט זה, וכי פסק הדין בעניינו התמקד בבחינת השיקולים המיוחדים לעותר.

3.לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובת המשיבה לה השתכנעתי כי דין העתירה להידחות. מלאכת גזירת העונש על נאשם שהורשע בדין הינה מלאכה מורכבת, המערבת שיקולים שונים (ראו ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(2) 421, 434; ד' לוין "גוזרים את הדין" המשפט א' (תשנ"ג) 185). אין חולק כי בית המשפט העליון יכול שיורה הלכה גם לגבי מדיניות הענישה הראויה לגבי עבירות מסוימות. עמד על כך השופט מצא שציין:

"נורמה [עונשית] ראויה נותנת ביטוי למדיניות ענישתית, שקביעתה נתונה בידי בית המשפט העליון. קביעתה אמורה לשקף ולהטעים את השיקולים המרכזיים בהענשת עבירות מסוג מסוים; ומשנקבעה הנורמה, מוטל על בתי המשפט - בבואם לקבוע את עונשו של נאשם במקרה נתון - להנחות את עצמם על-פיה" (ראו ע"פ 1655/99 עינאד יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

במקרה שלפנינו מצא לנכון בית משפט זה להטעים כי קם מקום להחמיר במדיניות הענישה הנוהגת ביחס לעבירת ההריגה המערבת שימוש בסכין. בית המשפט קבע כי נקודת המוצא, ביחס לעבירה זו, צריך שתהיה רמת הענישה המקסימלית. אך בניגוד לטענת העותר לא קבע בית משפט זה כי יש לתת את עונש המקסימום בגין עבירה זו. עונש המקסימום הוא נקודת המוצא ולא נקודת הסיום. השופט טירקל עמד על כך כי יש להפחית מעונש זה בהתאם לפרמטרים שונים המפורטים בפסק הדין. יישום הגישה על עניינו של העותר העלה כי אכן מוצדק וראוי היה להטיל עליו את עונש המקסימום. זאת משום שלא נמצא לו "צד זכות" כלשונו של השופט טירקל שיפחית את העונש, ומשום שעניינו היה קרוב מאוד לביסוס עבירת הרצח ממנה זוכה.

4.על מנת להצדיק מתן דיון נוסף על העותר להראות כי ההלכה שנפסקה בעניינו "עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה שנפסקה בעניין, יש,..., מקום לדיון נוסף" (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט). בית משפט זה קבע כי יש להחמיר במדיניות הענישה בעבירות מהסוג בו הורשע העותר. בכך אין כל חידוש. זוהי מלאכה שבית משפט זה עוסק בה כבדרך שגרה. עליו להתאים את מדיניות הענישה לצוק העיתים. אשר לעניינו של העותר הרי שבית משפט זה קבע כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי למצות את הדין עם העותר. קביעה זו מיוחדת היא לעניינו של העותר. אין היא משמיעה כי ביחס לכל המורשע בעבירת ההריגה בנסיבות מעין אלה יהיה מקום למצות את הדין. כל נאשם ומאפייני המקרה שלו. משכך, אין לומר כי יישום מדיניות הענישה בעניינו של העותר מצדיק דיון נוסף בבית משפט זה, שכן אין הוא עומד בדרישות של סעיף 30 לחוק בתי המשפט.

5.לאור כל אלה אני דוחה את העתירה.