דנ"פ 8475/02 משה קסטל נ. מדינת ישראל

עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"פ 132/99 משה קסטל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). פסק-הדין כתָבוֹ השופט מצא והסכימו עימו השופטים טירקל וריבלין.

2.העותר הורשע בבית-המשפט המחוזי בירושלים ברציחתם של שני בני-אדם, בזה-אחר-זה. בשל רצח האחד מן השניים הורשע העותר בעבירת רצח כהגדרתה בסעיף 300(א)(2) ו-(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ( חוק העונשין ) ובשל רצח האחר הורשע העותר בעבירת רצח כהגדרתה בסעיף 300(א)(4) לחוק העונשין. כן הורשע העותר בעבירת שוד מזויין בנסיבות מחמירות, עבירה כהגדרתה בסעיף 402(ב) לחוק העונשין. משהורשע כך בדינו נגזרו על העותר שני מאסרי עולם מצטברים זה-אל-זה.

3.העותר ערער על הרשעתו בדין, אך בית-המשפט העליון החליט, פה אחד, לדחות את הערעור. על הכרעת-דין זו האחרונה העתירה שלפניי לדיון נוסף.

4.פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מחזיק כ- 114 עמודים צפופי-דפוס ופסק-דינו של בית-המשפט העליון מחזיק כ- 20 עמודים. בית-המשפט המחוזי נדרש בדקדקנות ובפרוטרוט לראיות שהובאו לפניו ולש בהן עוד ועוד. החרה החזיק אחריו בית-המשפט העליון. אף-הוא – כמוהו כבית-המשפט המחוזי – נדרש בפרוטרוט לראיות ולטענות שהועלו לפניו בידי בעלי-הדין, בהשיבו לטענות המערער – העותר לפניי – על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

5.כהוראת סעיף 30 (ב) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, לא יורה שופט על קיומו של דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון אלא אם נפסקה באותו פסק-דין הלכה; ולא אך הלכה על דרך הסתם, אלא הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית-המשפט העליון או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראויה היא כי יקויים בה דיון נוסף.

6.קראתי בתשומת-לב מרובה את עתירתו של העותר לקיומו של דיון נוסף, אך לא עלה בידי למצוא מהי אותה "הלכה"

הראויה כי יקויים בה דיון נוסף. הרשעתו של העותר יוסדה על ראיות נסיבתיות, ולא ידעתי מה הלכה מיוחדת נקבעה בסוגיה זו של ראיות נסיבתיות – הלכה הראויה כי תידון בדיון נוסף. עניינו של העותר אינו שונה במאום מעניינם של אחרים שהורשעו אף-הם על יסוד ראיות נסיבתיות. בית-המשפט אסף פיסות-מידע מחומר הראיות – מכאן ומכאן – והניחן זו-ליד-זו מעשה-פסיפס עד שנתקבלה תמונה של הרשעה מעבר לספק סביר. וכפי שלימדנו הנשיא השופט לנדוי בפרשת רפאל מזרחי (ע"פ 524/77 ועוד, פ"ד לב(2) 682, 686-685):

... []כאשר בראָיות נסיבתיות מדובר, צריכות הראָיות להביא בדרך האלימינציה למסקנה האחת של אשמת הנאשם. אבל אין זאת אומרת שכל ראָיה נסיבתית בפני עצמה חייבת להספיק להרשעת הנאשם. כל ראָיה בפני עצמה חייבת הוכחה מעל לספק סביר, אך המסקנה הסופית יכולה להתקבל מתוך צירופן של כמה ראָיות נסיבתיות כאלה, שכל אחת מהן אינה מספקת בפני עצמה להרשעת הנאשם. כדי לברר אם מסקנת האשמה היא המסקנה מחוייבת המציאות, מפעיל בית-המשפט את מבחני ההגיון ונסיון החיים הכללי, ולבסוף חייב כל ספק סביר לפעול לזכות הנאשם. דברים אלה אינם חדשים.

כך הוא אף כדברי הנשיא שמגר בפרשת נגר (ע"פ 543/79 ועוד, פ"ד לה(1) 113, 140):

כאשר בוחנים את מכלול הראיות הנסיבתיות מפעיל בית המשפט, כאמור, אם מבחני ההיגיון וניסיון החיים ... דרך הבחינה לובשת צורה של תהליך מחשבתי שיטתי, אשר באמצעותו נבדקת כל ראיה בפני עצמה כדי להגיע להערכת מצב מסכמת: במסגרתה נקבעים הממצאים ונבדק כל פירוש אפשרי העולה מכל ממצא לחוד, וכן, לבסוף, מכולם במקובץ. כך ממוינים הפירושים לכאן ולכאן וניתן להם המשקל הראוי. לאור מהותן של הראיות ו משקלן המצטבר, לאור הסבריו של הנאשם, אם ניתנו כאלו, וכן לאור כל היפותיזה סבירה אחרת, קובע בית המשפט, אם יש מקום להסקת מסקנה חד-משמעית, שהיא ההגיונית היחידה, לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם. למותר להוסיף כי אם נותר ספק סביר כלשהו – משמע, כי האשמה לא הוכחה במידת הוודאות הדרושה, ויש לזכות את הנאשם בדינו (ההדגשות במקור – מ' ח')

והשלים דברים השופט טירקל בפרשת חולי (ע"פ 351/80, פ"ד לה(3) 477, 484):

... כאשר כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על חפותו – ואפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו – הרי ככל שראיות אלה רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר אישה ברעותה, נעשית "חזקת חפותו" של הנאשם לאפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר, עד שלא נותר ממנה שריד. יש כאן, כביכול, מעין תמונת הרכבה ("פזל"), שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים יותר זה בזה, הולכת ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין, אפילו נעדרים אחדים ממרכיביה. יתר על-כן, תיתכן גם תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא בפני עצמה, אולם עצם צירופן יחד אינו יכול – מבחינה הגיונית – להיות תמים ומקרי (ההדגשה במקור – מ' ח').

7.לצירופן של ראיות נסיבתיות זו-אל-זו יכול שיהא – ועל דרך הכלל אף יהא – אפקט סִינֶרְגֶטִי, ולעיתים רק כך ניתן להרכיב את פסיפס הראיות המצביע בבירור על אשמה. הנה היא נסיבה פלונית הניתנת לפירוש מפליל ולפירוש שאינו-מפליל, אלא שנסיבות אשר סביבה מצביעות בבירור כי הפירוש המפליל הוא הפירוש הנכון. נניח אותה נסיבה בתשבץ הפסיפס; יחברו אליה נסיבות אחרות, וכל הנסיבות בעוצמתן המשותפת תגלינה לנו יחדיו את ההרשעה.

8.בית-המשפט בענייננו הלך בדרך שנכבשה זה מכבר, וכך מצאנו אותו קובע כי "הראיות הנסיבתיות שהובאו ...: הוכיחו את אשמתו [של העותר], מעבר לספק סביר". ובמקום אחר:

חזרתי ועיינתי בחומר הראיות, בנימוקי הכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי ובטיעוני הפרקליטים, ומסקנתי היא, כי דין הערעור להידחות. בהכרעת-דין מפורטת ומנומקת כהלכה דנו שופטי הערכאה הראשונה, בהרחבה רבה, בכל ראיה ובכל טענה. הם ניתחו את העובדות מכל פן אפשרי ובחנו היטב את השתלבותן זו בזו. ומסקנתם, כי המערער ביצע את הפשעים, הינה - אף לדעתי - המסקנה הסבירה היחידה שניתן היה להגיע אליה. טענת הסניגור, כאילו בית המשפט המחוזי ביסס את הרשעת המערער על ניתוחן של הנחות היפותטיות אינה מבוססת. הכרעת בית המשפט התבססה על העובדות שהוכחו נגד המערער ושאותן בחן בית המשפט במבחני ההיגיון וניסיון החיים. בכך נהג על-פי הכלל שעל-פיו מוטל על בית-משפט לבחון את השאלה אם יש בראיות נסיבתיות שהובאו לפניו כדי לבסס הרשעה (ע"פ 4086/91 מימון נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(2) 868, 873). אכן, לא בכל אחת מן העובדות שהוכחו היה כדי להצביע על אשמת המערער; ולצד עובדות, שלכאורה היוו ראיה נחרצת לאשמת המערער, הוכחו גם עובדות שלוא עמדו לבדן לא ניתן היה ללמוד מהן הרבה. אלא ששילובן של אלו באלו, במסכת העובדתית הכוללת, לא הותיר ספק בדבר המשמעות הראייתית שיש לייחס להן.

9.בענייננו-שלנו, נזכור, לא זו בלבד שבית-המשפט מנה ראיות נסיבתיות עוד ועוד המפלילות את העותר, אלא שבנוסף לכך הופרכה טענת אליבי שהועלתה על-ידו. ובית-המשפט אף הוסיף וקבע כי גירסתו של העותר באשר למקום הימצאותו בשעת הרצח "על כל חלקיה, הייתה שיקרית".

10.טיעוניו של העותר – כולם, עד לאחד – טיעוני-ערעור הם. אין הם טיעונים לדיון נוסף. אכן, זו אף דעתו של העותר עצמו, באומרו כי פסק-הדין "אינו נותן, לטענתנו, במידה מספקת, את הדעת להלכה אותה הוא קובע, בפועל, בתחום דיני הראיות"; או: כי "באופן בו אשמת הנאשם מוכרעת, הלכה למעשה" מרחיב בית-המשפט "את אפשרויות ההרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות".

ועוד:

פסק הדין הרחיב, עד לאין שיעור ונראה כי מבלי משים, את הדרך בה מוכחות עובדות במשפט פלילי. במובן זה קובע פסק הדין, דה-פקטו, הלכה חדשה לפיה אין כל גבול למידת ההגיון בו ניתן להשתמש לצורך הרשעה פלילית...

על טיעונים אלה – טיעונים שעניינם הערכתן של ראיות נסיבתיות – נשיב במובאה ממקום אחר:

"הלכה" לעניינו של דיון נוסף "חייבת [שתגלה] עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכַוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות (דנ"א 7829/02 אדיב נ' קצין התגמולים (לא פורסם).

11.סוף דבר: לא נמצאה לנו בפסק-הדין נושא הדיון הלכה הראויה כי תידון בדיון נוסף, ומסקנה נדרשת מאליה היא כי דין העתירה דחייה.

אני מחליט לדחות את העתירה לקיומו של דיון נוסף.

היום, ז' בטבת תשס"ג (12.12.2002).

ש ו פ ט

_________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

02084750_G03.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il