פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנ"פ
852/10
בפני:
כבוד הנשיאה ד' ביניש
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 9619/08
(השופטים
מ' נאור, א' רובינשטיין ו-ח' מלצר
) שניתן ביום 18.1.2010
בשם המבקש:
עו"ד ראובן בר-חיים;
עו"ד רוזט בר-חיים
החלטה
1.
לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט בע"פ 9619/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.1.2010), שניתן מפי השופטת מ' נאור ובהסכמת השופטים א' רובינשטיין ו- ח' מלצר (להלן:
פסק הדין ).
2.
העותר הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של אינוס במרמה ומעשים מגונים במרמה, ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר בפועל, שנת מאסר על תנאי ותשלום פיצויים למתלוננת. על הכרעתו הגיש העותר ערעור לבית משפט זה, שהופנה נגד הרשעתו בסעיפי האישום בהם הורשע וכנגד חומרת העונש. בית משפט זה דחה את ערעורו של העותר בפסק דין מפורט ומנומק, והותיר את הכרעת הדין וגזר הדין על כנם.
3.
העותר סבור כי יש להורות על קיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה, שכן לשיטתו פסק הדין סותר את ההלכה שנקבעה בע"פ 5097/07 פחימה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.5.2009, להלן: עניין פחימה ), ויוצר חוסר וודאות משפטית בשאלת יישום יסודות עבירת האינוס במרמה הקבועה בסעיף 345(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. לשיטת העותר, בפסק דינו נטה בית המשפט לדחות את הערעור בהישען דווקא על עמדת המיעוט בעניין פחימה , ומכאן ההכרח בקיום דיון נוסף בו.
4.
דין העתירה להדחות. במסגרת דנ"פ 5291/09 מדינת ישראל נ' מאיר פחימה
(טרם פורסם, 16.11.2009) דחיתי את עתירת המדינה לקיום דיון נוסף בפסק הדין בעניין פחימה , ונדרשתי בהרחבה לקביעות העולות ממנו. במסגרת החלטתי זו, דחיתי את טענת המדינה לפיה בפסק הדין בעניין פחימה נקבעה הלכה חדשה שאינה מתיישבת עם האמור בהלכה שנפסקה בע"פ 7024/03 פלח נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(1) 2 (1995) (להלן: עניין פלח ), וכן דחיתי את טענתה כי מדובר בהלכה חדשה וקשה שאינה מתמודדת עם מציאות החיים המורכבת. בכלל זה, ובכל הנוגע לגדר המחלוקת שנתגלעה בין שופטי הרוב והמיעוט בעניין פחימה , שבתי והדגשתי את אשר הודגש כבר במסגרת פסק הדין שם, כדלקמן:
"...
כפי שעולה מפסק-הדין נשוא העתירה, המחלוקת בין שופטי הרוב לשופטת המיעוט מתייחסת למקרים קיצוניים, המצויים בקו הגבול שבין אינוס במרמה לבין קבלת דבר במרמה. כל שופטי ההרכב מסכימים כי כאשר עקב המרמה האישה כלל לא הבינה כי קיים הקשר מיני למעשה, מ דובר באינוס במרמה. כמו כן, מוסכם כי גם במקרה בו הבינה האישה כי מדובר במעשה מיני, אולם עקב המרמה חשבה שכל כולו תחום במהות אחרת - טיפולית, אומנותית, מיסטית וכדומה - מהווה המעשה אינוס במרמה [להלן - הקבוצה השנייה, ד.ב.] . המחלוקת מתמקדת, אפוא, במקרים בהם הבינה האישה את הקשרו המיני של המעשה, ואף ידעה כי אחת ממטרותיו של הגבר היא מינית, אולם מבחינתה ניתנה הסכמתה למעשה על בסיס מטרה אחרת של המעשה, שיסודה במרמה. [ההדגשה הוספה - ד.ב.].
5.
על הבחנה זו, בין שלושה סוגים שונים של מקרי מרמה באשר למטרת המעשה ועל העובדה כי גדר המחלוקת בין דעת הרוב והמיעוט בעניין פחימה נסובה רק על סוג המקרה השלישי, חזר בית המשפט במסגרת פסק הדין נשוא העתירה, תוך שהוא קובע באופן מפורש, ובהישען על הנסיבות הפרטניות של המקרה, כי עניינו של העותר נופל לגדרי הקבוצה השנייה, בעניינה כאמור לא התגלעה מחלוקת בין שופטי הרוב והמיעוט בעניין פחימה . בנסיבות אלו, אין ממש בטענת העותר לפיה קביעות פסק הדין סותרות את פסק הדין בעניין פחימה , וממילא, ונוכח קביעותיי במסגרת ההחלטה בדנ"פ 5291/09 הנזכר, אף לא ניתן לומר כי נקבעה בפסק הדין הלכה חדשה כלשהיא. אף בטענות העותר לפיהן בפסק הדין נשוא העתירה ובפסק דין שקדם לו (ע"פ 9274/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.12.2009)) הובעו עמדות הנוטות לאימוץ עמדת המיעוט בעניין פחימה באופן היוצר חוסר בהירות משפטי בסוגיה אין כדי להצדיק עריכת דיון נוסף בפסק הדין, נוכח העובדה כי בנסיבות המקרה הוכרע כאמור עניינו של העותר בהתאם להלכה הפסוקה, כך שהעמדות השונות שהובעו בפסיקתו של בית המשפט באשר לקביעות פסק הדין בעניין פחימה לא נדרשו ממילא לצורך ההכרעה הקונקרטית נשוא פסק הדין (וראו בהקשר זה הערתו של השופט ח' מלצר בפסק הדין).
6.
אשר על כן, דין העתירה לקיום דיון נוסף להדחות, משזו אינה מגלה עילה בהתאם להוראות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984.
ניתנה היום,
י"ג בניסן התש"ע (28.3.2010).
ה נ ש י א ה