דנ"פ 8638/12 ניר חזיזה נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה מיום 15.11.2012

ב – ע"פ 8902/11. בפסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על הרשעתו בעבירות רצח וניסיון לרצח. פסק הדין ניתן מפי השופט י' דנציגר , בהסכמת השופטים ע' פוגלמן ו -ד' ברק – ארז .

רקע לבקשה

2.

על פי עובדות המקרה, המתוארות בהרחבה בפסק הדין מושא הבקשה, ביום 5.08.2009 הגיע המבקש לרחוב בר אילן ברמלה כשהוא רכוב על קטנוע וחובש קסדה על ראשו. המבקש ירד מהקטנוע וירה לעבר עינב כהן (להלן: עינב ) כ – 13 יריות במטרה לגרום למותו. כתוצאה מהירי, נפצע עינב ונפצע הנער יפתח מור יוסף ז"ל. למחרת היום, נפטר הנער מפצעיו. בית המשפט המחוזי מרכז (השופטים מ' פינקלשטיין, ל' ברודי ו - ע' גרוסקופף ) (להלן: בית המשפט המחוזי ) הרשיע את המבקש ברצח ובניסיון לרצח וקבע כי הוכח לפניו זיהויו של המבקש כמבצע הירי. הרשעת המבקש נשענה על נדבך מרכזי אחד הנתמך בשלושה נדבכי משנה. הנדבך המרכזי היה עדות הזיהוי העקבית של עד הראייה , יעד ההתנקשות – עינב. עינב העיד, כי בשלב הראשוני של האירוע חבש המבקש קסדה והמשקף של הקסדה היה מורם, כך שזיהה את המבקש לפי חלק מפניו שהיה חשוף "מקו האף עד הקו שמעל לגבות". כן זיהה אותו לפי תנועות גופו ובשל היכרות קודמת עימו. נדבכי משנה היו המניע, עדות נוספת והתנהלות המבקש בחקירתו ובעדותו. על המבקש נגזר מאסר עולם ועשרים שנות מאסר בפועל, שמחציתן תרוצה בחופף למאסר העולם. נוסף על כך חויב בפיצוי לטובת הורי המנוח.

פסק הדין בערעור

3.

המבקש ערער על הכרעת דינו. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית משפט זה הייתה האם בנסיבות המקרה, חרף הנתונים החלקיים שעמדו לרשות העד המזהה, עקב כיסוי פני היורה בקסדה עם משקף, ניתן לסמוך על עדותו או שמא נפלה טעות כנה בזיהוי. בית משפט זה דחה את הערעור וקבע שלא נפלה טעות כנה בזיהוי המבקש. במסגרת הכרעתו, התייחס בית משפט זה לטענותיו השונות של המבקש ובין היתר לטענה לפיה נפל מחדל משטרתי בעניינו של המבקש, בכך שלא התבצע מסדר זיהוי קסדות. השופט י' דנציגר כתב בפסק דינו, כי בנסיבות המקרה, כאשר סוג הקסדה שהמבקש חבש לא היה ידוע למשטרה ומכיוון שקיימים סוגים רבים ושונים של קסדות הנבדלות זו מזו בעיצובן ובמיקום הפתחים וצורתם, מקובלת עליו קביעת בית המשפט המחוזי, כי לזיהוי היורה או לאי זיהויו במסגרת מסדר קסדות אין נפקות ראייתית לאור המימד הספקולטיבי של מסדר כזה. עוד הוסיף, כי אילו סוג הקסדה היה ידוע למשטרה, נדמה שלא היה מנוס מעריכת מסדר זיהוי קסדות.

הבקשה לדיון נוסף

4.

המבקש טוען בבקשתו, כי השופט י' דנציגר קבע בפסק דינו הלכה חדשה כדלקמן:"המשטרה חייבת לערוך מסדר זיהוי מתאים לעד מזהה חרף היכרותו הקודמת את הנאשם, וזאת כשעדות הזיהוי שלו היא עדות יחידה כנגד הנאשם, והתיק כולו מבוסס עליה, וכשעדות זו מבוססת רק על נתונים חלקיים מפניו של הנאשם (כשבמקרה דנן זיהה לדבריו את מבט עיניו); ואולם אם החפץ שכיסה על החלק המוסתר מפניו של העבריין לא נתפס על ידי המשטרה, אז היא תהיה פטורה מעריכת מסדר זיהוי לעד". עוד טוען המבקש, כי הלכה זו עומדת בסתירה להלכות קודמות שנפסקו בבית משפט זה; לגרסתו נפסק בעבר, כי כשעד מזהה מכיר את מבצע העבירה היכרות מוקדמת אין צורך לערוך לו מסדר זיהוי וכעת ההלכה החדשה קובעת שבמקרים מסוימים

יש צורך במסדר זיהוי. עוד נפסק, כי כשהעד המזהה אינו מכיר את מבצע העבירה חובה לערוך לו מסדר זיהוי ואילו כאן קובעת ההלכה החדשה שבמקרה בו לא ייתפס החפץ שכיסה על החלק המוסתר מפניו של מבצע העבירה לא תהא למשטרה חובה לערוך מסדר זיהוי. נוסף על כך נפסק, כי כשמדובר בהרשעה המבוססת על עדות זיהוי יחידה כנגד מבצע עבירה, בשל האפשרות לקיומה של טעות כנה בזיהוי, מחויב בית המשפט לבודקה בזהירות כפולה גם אם הוא מתרשם ממהימנותו של העד המזהה. לטענת המבקש, ההלכה החדשה זונחת את הזהירות המיוחדת שבה מחויב בית המשפט בכך שהיא מוותרת על מסדר זיהוי אם לא נתפס החפץ שכיסה על החלק המוסתר של פני המזוהה.

הכרעה

5.

דין הבקשה לדיון נוסף להידחות. סעיף 30 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984

קובע כי נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר שיקבע לכך רשאים להיענות לבקשה לקיום דיון נוסף "אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף".

תנאים אלו אינם מתקיימים בענייננו.

בפסק הדין מושא הבקשה לא נ קבעה הלכה חדשה ולא נסתרו הלכות קודמות. נהפוך הוא; בית משפט זה יישם בו הלכות קיימות על נסיבות המקרה הפרטני שהובא לפניו.

6.

ככלל אין מניעה עקרונית לבסס הרשעה בפלילים על סמך עדות זיהוי יחידה ואין צורך בתוספת ראייתית (ע"פ 10360/03 שדיד נ' מדינת ישראל (2.3.2006)). כמו כן, הלכה היא שבית משפט המבקש לבסס הרשעה על סמך עדות זיהוי יחידה ינהג בה במשנה זהירות ויבחן קיומה של טעות כנה בזיהוי על אף התרשמותו ממהימנות העד המזהה (ע"פ 5606/10 בוניפד נ' מדינת ישראל (19.12.2012)). בפסק הדין מושא הבקשה נקבע, בהתאם להלכות אלו, כי בתיק המבוסס על ראיית זיהוי כאשר הנתונים שעמדו לרשות העד המזהה היו חלקיים, יש לנהוג משנה זהירות ולנקוט כל הליך חקירתי נדרש בגדרי החוק לחשיפת האמת (שם, פס' 65). עדות הזיהוי אינה עומדת לבדה אלא הרשעת המבקש מבוססת היטב בראיות מחזקות, אשר פורטו בפסק הדין מושא הבקשה, המסירות את החשש להתרחשות טעות כנה בזיהוי. בנסיבות העניין נקבע כי לא היה במסדר זיהוי קסדות תרומה משמעותית לחשיפת האמת, שכן סוג הקסדה שחבש מבצע הירי לא היה ידוע למשטרה וקיימים סוגים רבים ושונים של קסדות הנבדלות זו מזו בעיצובן ובמיקום הפתחים וצורתם. אין לקרוא מתוך דבריו של בית משפט זה בפסק הדין הלכה חדשה כביכול לפיה מוטלת חובה על המשטרה לערוך מסדר זיהוי למבצע העבירה בכל עת שמדובר בעדות זיהוי יחידה על בסיס נתונים חלקיים גם כאשר קיימת היכרות מוקדמת בין העד למבצע העבירה. אדרבא: במקרה הנדון קבע בית המשפט שלא הייתה חובה לקיים מסדר זיהוי. בעניינו של המבקש, כאמור, לא היה ידוע באיזה סוג קסדה מדובר, ועל כן אין לראות בדבריו של בית המשפט בפסק הדין לעניין עריכת מסדר זיהוי כאשר ידוע למשטרה סוג הקסדה אותה חבש מבצע העבירה קביעת הלכה כללית.

7.

אין מקום לקבל את טענתו הנוספת של המבקש, לפיה פסק הדין מושא הבקשה סתר הלכה קודמת בעניין זיהוי בהעדר היכרות מוקדמת. בית משפט זה התייחס לשאלת החובה לערוך מסדר זיהוי על רקע נסיבות התיק הקונקרטי, בו התקיימה היכרות מוקדמת בין עד הזיהוי לבין המזוהה. בית המשפט לא התייחס כלל למקרה בו אין היכרות מוקדמת בין העד המזהה למבצע העבירה, וממילא לא קבע הלכה לגבי נסיבות כגון אלו. יתר טענות המבקש הן טענות ערעוריות באופיין שאין מקום להעלותן בבקשה לקיום דיון נוסף.

8.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות.