דנ"פ 868/06 אלי בריגע נ. מדינת ישראל

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט העליון בע"פ 9283/05 אלי בריגע נ' מדינת ישראל (שנדון יחד עם ע"פ 10415/05 שלמה מנדלוביץ נ' מדינת ישראל ), שניתן ביום 19.12.05.

העותר הורשע, על פי הודאתו, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט צ' גורפינקל ) בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ויבוא סמים בצוותא. על פי הנטען בכתב האישום, פנה אדם מסוים לעותר וביקש ממנו לסייע לו במציאת בלדר על מנת לייבא סמים ארצה. העותר נענה לבקשה והציע לנאשם האחר בתיק (להלן: מנדלוביץ ) לשמש כבלדר. העותר אמור היה לקבל 5,000 דולר בתמורה לסיוע שלו במציאת הבלדר ומנדלוביץ אמור היה לקבל 15,000 דולר עבור תפקידו כבלדר. מנדלוביץ נענה להצעה ונסע בחודש אפריל 2005 ללימה שבפרו, שם קיבל סם מסוג קוקאין שמשקלו עולה על 1.5 ק"ג. כעבור מספר ימים חזר מנדלוביץ ארצה ומסר את הסמים לעותר. הסמים נתפסו ברכבו של העותר בטרם הספיק להעבירם לאדם לו יועדו.

בית המשפט המחוזי גזר ביום 26.9.05 על העותר עונש של חמש שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. על מנדלוביץ נגזרו שבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. לטענת העותר, העונש שהוטל עליו חמור יתר על המידה, משום ששיתף פעולה עם המשטרה מייד לאחר מעצרו (ללא שנחתם עימו הסכם בכתב) והביא להפללתם של המעורבים האחרים בפרשה. בית המשפט העליון (מפי המישנה לנשיא מ' חשין ובהסכמת השופטים א' א' לוי ו ס ' ג'ובראן ) דחה את ערעוריהם של העותר ושל מנדלוביץ על גזר הדין. המישנה לנשיא חשין

ציין בפסק דינו, כי בית המשפט המחוזי התחשב בשיתוף הפעולה של העותר עם המשטרה ולכן גזר עליו עונש חמור פחות מזה שהוטל על מנדלוביץ. מכאן העתירה שבפניי.

העותר טוען, כי הובטח לו בעל פה על ידי קציני משטרה בכירים, לאחר שנעצר, כי אם ישתף פעולה עם חוקריו ישוחרר ממעצרו. העותר אמנם שוחרר על ידי המשטרה למעצר בית, כפי שהובטח לו. לטענתו, הוא רשאי היה להבין מכך כי לא יועמד לדין אם שיתוף הפעולה שלו יביא למעצרם של אחרים והגשת כתבי אישום נגדם, כפי שאכן אירע. העותר טוען בהקשר זה, כי אף אם המשטרה לא הייתה מוסמכת להבטיח לו את שלגרסתו הובטח לו, מן הראוי היה לחייב את רשויות אכיפת החוק לעמוד בהבטחות אלה. עוד מציין העותר, כי חייו וחיי בני משפחתו מצויים בסכנה עקב שיתוף הפעולה שלו עם המשטרה ואף מטעם זה לא היה מקום לסגת מן ההבטחות שניתנו לו.

דין העתירה להידחות. בפסק הדין עליו נסבה העתירה לא נקבעה כל הלכה ואף העונש שנגזר על העותר מבוסס על הנסיבות הכרוכות בשתלשלות העניינים במקרה דנן. טענות העותר בעתירה שבפניי הן ערעוריות באופיין ואינן ממין הטענות המצדיקות היענות לעתירה לדיון נוסף בהתאם להוראות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

אשר על כן, העתירה נדחית.