דנ"פ 8790/02 רצ'קובסקי שלמה נ. מדינת ישראל

לפני עתירה לקיום דיון נוסף על פי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט).

1.העותר, אשר שימש כסוכן ביטוח והיה הבעלים של סוכנות לביטוח אשר יצגה את חברת הביטוח "מגדל" (להלן: "מגדל"), הורשע (ביום 15.11.2001) בבית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ע' קמא) בעבירת סחיטה באיומים של מנהל הגביה ב"מגדל" באזור ירושלים (להלן: מנהל הגביה) אשר אף הוא הועמד לדין, בהליך נפרד, בגין אותה פרשה. העותר זוכה מעבירות של סיוע לגניבה בידי עובד ובסיוע למרמה והפרת אמונים בתאגיד. בית המשפט המחוזי, בהרשיעו את העותר בעבירת הסחיטה באיומים, נתן אמון בעדותו של מנהל הגביה אודות השתלשלות העניינים בפרשה ומנגד דחה כבלתי מהימנה את גרסת העותר. על העותר נגזרו שנת מאסר בפועל ושנתיים נוספות מאסר על-תנאי. כנגד הכרעת הדין וגזר הדין הגיש העותר ערעור לבית משפט זה (ע"פ 10331/01), ולעומתו ערערה המשיבה על קולת עונשו (ע"פ 10325/01). שני הערעורים נדונו במאוחד. עיקר טענותיו של העותר כוונו כנגד האמון שנתן בית המשפט המחוזי בעדותו של מנהל הגביה. כן טען העותר כי טעה בית המשפט בכך שלא קבע כי מנהל הגביה הוא עד מדינה ובכך שלא הכריע באשר לטענותיו הכספיות של העותר כלפי חברת מגדל.

2.בפסק דינו (מיום 2.9.2002) דחה בית משפט זה (השופטים ת' אור, א' מצא, א' גרוניס) את ערעורו של העותר. בית המשפט קבע, כי אין מקום להתערב בממצאי המהימנות של בית המשפט קמא. בנוסף, שב ואישר בית המשפט את קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר הקשר שבין האיום על מנהל הגביה לבין העברת הכספים למבקש, תוך שדחה את טענת העותר כי לא מתקבל על הדעת שאיום אחד מצדו הניע את מנהל הגביה להיענות לכל דרישותיו הכספיות. כן דחה בית המשפט את טענת העותר באשר לצורך להכריע בטענותיו האזרחיות כנגד מגדל, אשר עניינן הסכומים אשר זו כביכול חייבת לו. נקבע, כי משהוכחו יסודותיה של עבירת סחיטה באיומים, שוב לא הייתה כל משמעות להכרעה בשאלת חבותה של מגדל. לעניין זה אף אישר בית המשפט את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה יש לדחות את גרסת העותר, כי הוא לא ידע שאין הוא זכאי לקבל ממגדל את הכספים להם טען. בית המשפט לא קיבל את טענת העותר לפיה מנהל הגביה הוא עד מדינה שעדותו טעונה סיוע. זאת שכן בעבירה בה הורשע העותר היה מנהל הגביה בחזקת קורבן כלפיו בוצעה עבירה ולא בבחינת שותף. בנוסף, לא הייתה זיקה בין ההקלה בעונש שהובטחה למנהל הגביה בגדר הסדר הטיעון שנערך עמו, לבין העדות שמסר במשפטו של העותר. לעומת זאת, קיבל בית המשפט את ערעורה של המשיבה על קולת העונש והעמיד את עונש המאסר בפועל שנגזר על העותר על שנתיים. כך שכן בית המשפט המחוזי לא נתן בעת קביעת עונשו של העותר ביטוי ראוי למכלול הנסיבות המחמירות בעוד שניתן משקל לקולא גם לשיקולים שלא היה מקום להתחשב בהם. כנגד פסק דין זה מוגשת העתירה לדיון נוסף שבפני.

3.בבקשתו טוען העותר, כי פסק דינו של בית משפט זה מתאר מערכת עובדתית שגויה אשר רחוקה מרחק רב מן המציאות. טענותיו מעלות שורת השגות המכוונות, רובן ככולן, כנגד הקביעות העובדתיות וממצאי המהימנות שנקבעו בשתי הערכאות שדנו בעניינו. כך למשל לעניין מועד יצירת הקשר בין מנהל הגביה לבין העותר, כך גם לעניין המועד בו נודע למנהל הגביה על הסתבכותו של העותר בחובות בגין הימורים, וכך לגבי אי ההתייחסות לסתירות בעניינים מהותיים כפי שהן עולות מעדותו של מנהל הגביה והודעותיו במשטרה. העותר שב וטוען כי הכספים שהועברו לו הגיעו לו כדין, ומפנה בהקשר זה לשני סעיפי האישום מהם זוכה. כן טוען העותר, כי הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי ניתנה 15 חודשים מתום מועד הסיכומים בתיק, ובמצב דברים זה קשה לצפות כי בעת מתן הכרעת הדין יזכור השופט את מהלך המשפט באופן שניתן לסמוך על הכרעתו באשר למהימנות העדים. לעומתו טוענת המשיבה, כי אין מקום לקיום דיון נוסף בעניינו של העותר, שכן כל טענותיו עניינן חזרה על המחלוקות העובדתיות שנבחנו בהרחבה בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי ואושרו ללא סייג על ידי ערכאת הערעור. לטענתה, אין הדיון הנוסף מהווה ערעור נוסף ומשכך לא מתקיימת בענייננו מי מן העילות הקבועה בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט.

4.לאחר שקראתי את טענות הצדדים ובחנתי את הראיות שלפני נחה דעתי, כי דין העתירה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט קובע:

"נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לעתירה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש לדעתם, מקום לדיון נוסף".

העותר שלפני אינו טוען כי בעניינו נפסקה הלכה הסותרת הלכה קודמת או שלפנינו הלכה אשר בשל חשיבותה, קשיותה או חידושה יש מקום לדיון נוסף. טענותיו אינן במישור המשפטי אלא מכוונות כל כולן כנגד הממצאים שבעובדה ובמהימנות של הערכאות הקודמות. בית משפט זה פסק לא אחת בעבר כי דיון נוסף אינו ערעור נוסף בו שבים ובוחנים האם הרשעה או זיכוי היו מעוגנים כראוי בחומר הראיות או האם עקרונות הדין יושמו בצורה נכונה (ראו: ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל ואח' , פ"ד לו(3) 99, 101; דנ"פ 3489/93 אור נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(2) 661, 663; דנ"פ 3993/93 אלברט (בן יעיש) בוסקילה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). טענות שכל כולן מבוססות על התערבות בממצאים עובדתיים - ואין בהן חידוש או קושי בהלכה שנקבעה - אינן מצדיקות קיומו של דיון נוסף (ראו: דנ"פ 4902/99 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). משכך, אין מקום לעריכת דיון נוסף בעניינו של העותר.

דין העתירה להידחות.