דנ"פ 881/11 מיכה זכאי נ. מדינת ישראל

1.

לפני עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (הנשיאה ד' בייניש והשופטים ע' ארבל וא' רובינשטיין ) ברע"פ 8009/10. בד בבד מבקש העותר כי יעוכב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו עד לסיום ההליכים בעתירה זו.

העותר, שמאי רכב במקצועו, נטל חלק בפרשת מרמה רחבת היקף בין השנים 1996-1998, במסגרתה הוגשו תביעות כוזבות לחברות ביטוח בגין נזקים שנגרמו כביכול לכלי רכב. לתביעות צורפו חוות דעת מטעם העותר, וכן שומות לנזקים שנגרמו לכלי הרכב, במסגרתן הצהיר העותר כי בדק את כלי הרכב במוסכו של נאשם אחר בפרשה, אף שלא עשה כן. העותר צירף לחוות דעתו תצלומים של נזקים שאירעו לכלי הרכב האמורים בעבר, ושכבר התקבל בגינם פיצוי מחברות הביטוח, תוך שהוא מיחס נזקים אלה לתאונות עדכניות.

2.

נגד העותר הוגש כתב אישום ביום 30.12.01. בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ד' שריזלי ) הרשיע את העותר בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (14 פריטי אישום), עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ); ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות (6 פרטי אישום), עבירה לפי סעיף 415 לחוק בצירוף סעיף 34ד לחוק; ובקשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א) לחוק. הכרעת הדין ניתנה ביום 25.1.09, לאמור, כשמונה שנים לאחר שהוגש כתב האישום. בית משפט השלום גזר על העותר, ביום 24.6.09, עונש של 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות; 10 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירת מרמה לפי סעיף 415 לחוק, לרבות עבירת ניסיון או קשירת קשר; וקנס כספי בסך 7,500 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו.

3.

העותר והמשיבה ערערו שניהם על פסק הדין: העותר ערער על הכרעת הדין, אך חזר בו בהמלצת בית המשפט מערעורו ואילו המשיבה מצידה ערערה על קולת העונש. ביום 18.10.10 קיבל בית המשפט המחוזי ברוב דעות את ערעורה של המשיבה (השופטים ג' קרא וי' שבח מול דעת המיעוט של הנשיאה ד' ברלינר ) והחמיר את עונשו של המבקש, כך שהושתו עליו שנת מאסר בפועל וקנס כספי בסך 20,000 ש"ח. עונש המאסר המותנה נותר על כנו. הנשיאה ברלינר, בדעת מיעוט, הדגישה אף היא את חומרת מעשי העותר, אך סברה כי ישנו קושי בשליחתו למאסר בפועל בחלוף 14 שנים מקרות האירועים, ולכן יש להותיר את העונש שנקבע על-ידי בית-משפט השלום על כנו ולהשית קנס בסך 100,000 ש"ח.

4.

העותר הגיש לבית משפט זה בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט החליט "לא בלי התלבטות רבה" ליתן רשות ערעור, לדון בתיק כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה ולהפחית את עונש המאסר בפועל שישא בו העותר לשמונה חודשים , וכן לקבוע כי הקנס שישא בו יהא 40,000 ש"ח. בית המשפט הבהיר כי הטעם העיקרי לתוצאה אליה הגיע הוא כי סבר שיש "לשוב וליתן ביטוי לכך, שלחלוף זמן ניכר עד מאוד מן העבירות, משהתנהלו ההליכים באופן שתוצאתו היא כי כיום מצויים אנו כשלוש עשרה שנים לאחר העבירות האחרונות, ישנה משמעות רבה בענישה; ומאידך גיסא אין חומרת העבירות יכולה לאפשר, בשקלול האינטרס הציבורי, כי המבקש יהא פטור בלא מאסר מאחורי סורג ובריח. לדעתנו אין עבודות השירות ענישה הולמת, אף בחלוף זמן, בתיק שבו כפי שציין בית המשפט המחוזי, בנסיבות כתיקונן היו נגזרות שנות מאסר אחדות" [הדגשה במקור].

מכאן העתירה לקיים דיון נוסף שלפני.

5.

טענתו העיקרית של העותר היא כי הסוגיה שמעוררת העתירה – מידת הצדק והאפקטיביות שבהטלת מאסר בפועל על פלוני לאחר שחלפו 12-13 שנים מביצוע עבירות רכוש על ידי – היא סוגיה כבדת משקל בעלת חשיבות כללית-ארצית, ונוגעת לזכות היסוד שלו כאזרח לניהול משפטו הפלילי במהירות סבירה, כמו גם לענישתו תוך זמן סביר וראוי למן ביצוע העבירה על-ידו. העותר מפנה לעניין זה להוראות סעיפים 125 ו-181א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. עוד מוסיף העותר ומדגיש את נסיבותיו האישיות, בהן: העדר הרשעות קודמות או רישום פלילי; היותו משוחרר במשך כל ניהול משפטו; העובדה שלא קיבל כל כספים מפירות המרמה; שיתוף הפעולה מצידו בחקירתו; והנזקים הכלכליים הכבדים שנגרמו לו בעקבות שלילת רישיונו. לאור כל אלה, סבור העותר כי מן הראוי שבית משפט זה יקיים דיון נוסף בעניינו, בהרכב מורחב של שופטים.

6.

בחנתי היטב את טענות העותר אולם לא שוכנעתי כי יש לקבל את עתירתו ולהורות על קיום דיון נוסף. הפרשה שלפנינו אכן מעוררת קושי עליו עמדו שלוש הערכאות שנדרשו לעניינו של העותר. מחד גיסא , הורשע העותר בגין מעורבותו בעבירות שחומרתן יתרה, זאת נוכח מספרם הרב של קרבנות התרמית, השיטתיות והתחכום בהם בוצעו העבירות. הגם שהעותר לא היה יוזם התרמית, חלקו בה היה משמעותי, שכן תביעות הסרק שהוגשו לחברות הביטוח נשענו על חוות דעתו הכוזבות. זאת ועוד. מעידתו של העותר לא היתה חד-פעמית, אלא מדובר היה בשורה ארוכה של עבירות מרמה, שנפסקו רק משום שהפרשה נחשפה ולא בשל חרטה של העותר. לא זאת אף זאת, העותר הפר את החובה לנהוג ביושר ובהגינות שהוטלה עליו מכוח מקצועו כשמאי, זאת לנוכח האמון שרוכשים הציבור, חברות הביטוח ובתי המשפט לבעלי מקצוע זה. מאידך גיסא , הובאו בחשבון העובדה כי העותר לא היה יוזם התרמית ו"הרוח החיה" בפרשה (אלא בעל המוסך) וכן עברו הנורמטיבי של העותר והעובדה שלא הוכח שהעותר קיבל חלק מכספי הביטוח שהוצאו במרמה. דגש מיוחד ניתן לזמן הרב שחלף מיום ביצוע העבירות ועד למתן הכרעת הדין. הערכאות השונות איזנו בין שיקולים אלה כולם, ובסופו של דבר הגיעו שופטי הרוב בבית המשפט המחוזי ושופטי בית משפט זה –

פה אחד – לכלל מסקנה כי סוג העבירות הוא כזה שלא ניתן למחול בו על ענישה ממשית. המשקל הרב שניתן למשך הזמן שחלף מצא ביטויו בעונש שהושת על העותר, שהועמד על רף נמוך יחסית, תוך שהודגש כי בנסיבות "רגילות" היתה הענישה מגיעה לשנות מאסר אחדות. בנסיבות המתוארות, לא מצאתי כי פסק דינו של בית המשפט העליון שניתן בעניינו של העותר מקים עילה לקיומו של דיון נוסף. אכן, דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון – קל וחומר פסק דין שניתן פה אחד – יתקיים רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם מתקיימת עילה מן העילות המנויות בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. פסק הדין שניתן בעניינו של העותר לא עומד בסתירה להלכה קודמת של בית משפט זה, ואף אינו קובע הלכה "שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" יש לקיים בה דיון נוסף.

אשר על כן הבקשה לדיון נוסף נדחית. לאור האמור, נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר. העותר יתייצב לריצוי עונש מאסרו במזכירות הפלילית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 13.2.11 עד השעה 10:00.