דנ"פ 9240/12אלכסנדר צבטקוביץ נ. מדינת ישראל

1.

לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון בע"פ 6322/11 צבטקוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 29.11.2012), מפי השופטים ס' ג'ובראן , י' דנציגר ו נ' סולברג (להלן – פסק-הדין ) . בפסק-הדין נדחה ערעורו של העותר, ונקבע כי הוא בר-הסגרה לבוסניה והרצגובינה בגין עבירה של השמדת עם.

2.

הסגרתו של העותר התבקשה בטענה כי העותר השתתף במעשי הוצאה להורג שיטתיים של מאות אזרחים מוסלמים בעיירה סרברניצה, בשנת 1995. בית המשפט המחוזי, לאחר שבחן את מכלול הראיות שהוצגו לפניו, קבע כי העותר הוא בר הסגרה לפי חוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה ). ההסגרה הוכפפה למספר תנאים שנועדו להגן על שלומו ועל זכויותיו של העותר בבוסניה והרצגובינה.

העותר ערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. במסגרת ערעורו טען העותר שתי טענות עיקריות. האחת, כי הסגרתו תביא לפגיעה בעיקרון תקנת הציבור, נוכח תנאי הכליאה בבוסניה והרצגובינה ונוכח מאפייניה של מערכת המשפט שם; והאחרת, כי לא הוצגו די ראיות לכאורה לאשמו, במיוחד בכל הנוגע להוכחת היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של רצח עם.

3.

ערעורו של העותר, כאמור, נדחה. בית המשפט העליון חזר על הכלל שלפיו במסגרת בקשת הסגרה, אין בית המשפט נדרש לבחון את שאלת אשמתו או חפותו של הנאשם. שאלה זו תוכרע, ככל שיוחלט על הסגרת הנאשם, במסגרת משפטו במדינה שאליה יוסגר. בעת בחינת בקשת ההסגרה נדרש בית המשפט לבחון אם די בחומר הראיות כדי להצדיק את העמדת הנאשם לדין בישראל (סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954). על-כן, לצורך הכרזה על אדם כבר-הסגרה, די בראיות לכאורה, שאינן חסרות ערך על פניהן (ראו פיסקאות 12 ו-24 לפסק-הדין והמקורות שם).

4.

בהתאם לאמת מידה זו, נקבע כי ישנן ראיות לכאורה להוכחת אשמו של העותר, ובפרט לקיומה של "כוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית, קיבוץ לאומי, אתני, גזעי או דתי... באשר הוא קיבוץ כזה" (כדרישת סעיף 1 לחוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, התש"י-1950). כוונה כזו פורשה, לצורך הדיון בבקשת ההסגרה, ככוללת מודעות של העותר לכך שהוא מבצע השמדת עם, ורצון להשיג תוצאה זו. ראיות לקיומה של מודעות כאמור, או למצער לקיומה של עצימת עיניים, נמצאו בהודעות של אחרים שנכחו בעת ההוצאות להורג, שבהן סופר על שיחות שהתקיימו במקום ביחס למהות האירוע ובסירובו של אחד החיילים להשתתף בהוצאות להורג. חיילים אחרים מיחידתו של העותר אף העידו כי ידעו מה מטרת הפעולה וכי אין מדובר באירוע בודד. כן הסתמך בית המשפט העליון על עצם השתתפותו של העותר באירוע שבו "נרצחו מאות רבות של אזרחים מוסלמים, חלקם כפותים בידיהם ועם כיסוי לעיניהם. אזרחים מוסלמים שנורו בגבם, בין באמצעות אקדח ובין באמצעות מקלע ולאחר מכן נקברו בקברי אחים" (פיסקה 24 לפסק-הדין).

במסגרת הדיון בקיומו של רצון לבצע השמדת עם, קבע בית המשפט העליון כי לצורך הוכחת יסוד זה ניתן לעשות שימוש ב"חזקת הכוונה", למצער לצורך בחינת בקשת ההסגרה (במובחן מן ההליך העיקרי). חזקה זו, כך נקבע, מתקיימת ביחס לעותר שכן ישנן ראיות להשתתפותו ברצח שיטתי של מאות גברים מוסלמים שהובאו למקום באוטובוסים ואף לכך שהעותר הציע לעשות שימוש במקלע כדי "לייעל" את ההליך.

5.

לבסוף, קבע בית המשפט העליון כי יש להסיר את אחד התנאים שקבע בית המשפט המחוזי להסגרת העותר. המדובר בתנאי שלפיו בית המשפט בבוסניה והרצגובינה יתחייב לפעול בהתאם לפסיקת בית הדין האירופי לזכויות אדם, אשר צפוי להכריע בשאלה אם העונשים המוטלים כיום על נאשמים בבוסניה והרצגובינה כבדים מן העונשים שהיו נהוגים שם בעת שנעברה העבירה (תנאי זה יכונה להלן – תנאי ההתחייבות ). ההחלטה על הסרת התנאי נתקבלה לאחר שניתנה התחייבות כאמור מטעם משרד המשפטים בבוסניה והרצגובינה, ובהתחשב בכך כי "חזקה על בית המשפט הבוסני שיפעל כמתחייב מהצהרת הרשויות בבוסניה והרצגובינה ומחוקתו, אף מבלי שבית משפט ישראלי יורה לו לעשות כן" (ראו פיסקה 38 לפסק-הדין).

6.

העותר סבור כי בפסק-הדין נקבעו הלכות שיש בהן כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. לטענתו, לפי המצב המשפטי שקדם לפסק-הדין, במסגרת היסוד הנפשי של עבירת השמדת עם נדרשה מודעות לקיומה של תכנית כוללת לביצוע ההשמדה. בטענה זו מסתמך העותר על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בפרשת אייכמן (ת"פ (מחוזי

י-ם) 40/60 היועץ המשפטי לממשלה נ' אייכמן , פ"מ מה 3 (1965); לפסק-דינו של בית המשפט העליון בערעור ראו ע"פ 336/61 אייכמן נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד טז 2032 (1962)). מודעות מסוג זה, כך נטען, לא הוכחה ביחס לעותר. עוד גורס העותר כי לא ניתן היה להיעזר ב"חזקת הכוונה" לצורך הוכחת הכוונה המיוחדת שעניינה השמדת קיבוץ אנשים מסוים; וכי אין די בראיות שהוצגו כדי להקים בסיס להסגרתו בעבירה של השמדת עם. העותר מוסיף וטוען כי משלא הוגש ערעור מטעם המדינה, לא היה מקום להורות על ביטול תנאי ההתחייבות.

7.

דין העתירה להידחות. לטענתו של העותר, לפיה במסגרת הוכחת היסוד הנפשי של עבירת השמדת עם נדרשת התביעה להוכיח כי הנאשם היה מודע לקיומה של "תכנית כוללת", ולא רק למטרת ההשמדה העומדת בבסיס פעולותיו, אין עיגון בחוק או בפסיקה. פסק-הדין של בית המשפט המחוזי בעניין אייכמן , עליו מבקש העותר להסתמך, אינו מניח דרישה לפיה על הנאשם להיות מודע לקיומה של תכנית כוללת כלשהי. כל שנקבע באותו עניין הוא כי בתקופה שבה ידע אייכמן על תכנית "הפיתרון הסופי", התקיימה אצלו כוונה להשמיד את העם היהודי; וביחס לתקופה שבה טרם נודע לו על תכנית "הפיתרון הסופי" נבחן קיומה של אותה כוונה באמצעות ראיות אחרות (ראו עמודים 225-223 לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בעניין אייכמן ). לכך יש להוסיף כי המדובר בפסק-דין של בית המשפט המחוזי, שעניינו בעבירה של פשע נגד העם היהודי ולא בעבירה של השמדת עם.

8.

קביעתו של בית המשפט העליון, לפיה ניתן לעשות שימוש בחזקת הכוונה במסגרת הבחינה המקדמית של חומר הראיות לצורך בקשת הסגרה, אינה חידוש מן הסוג שיש בו כדי להצדיק קיום דיון נוסף. אף אם טרם נדונה חזקה זו בהקשר של עבירת השמדת עם, הרי שהיא עולה בקנה אחד עם דרכי ההוכחה המקובלות במשפט הפלילי. כפי שציין בית המשפט העליון בפסק-הדין, השתתפותו של העותר ברצח שיטתי של מאות בני אדם מאותה קבוצה אתנית, ללא כל מחאה או התנגדות ותוך הצעה לעשות שימוש בכלי נשק קטלני יותר, מלמדת לפחות לכאורה על רצונו של העותר בהשמדת אותה קבוצה אתנית.

9.

שתי טענותיו האחרונות של העותר, כי אין די בראיות שהוצגו כדי לשמש בסיס להעמדתו לדין בעבירה של השמדת עם וכי לא היה מקום לביטול תנאי ההתחייבות, הן טענות ערעוריות שאין מקומן בעתירה לדיון נוסף. בעניינים אלה לא קבע בית המשפט העליון כל הלכה משפטית, לא כל שכן כזו המצדיקה קיום דיון נוסף לפי השיקולים המנויים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

10.

התוצאה היא כי העתירה נדחית.