דנ"פ 9259/10 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 4688/10 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.11.2010), אשר דן בערעור על חומרת עונשו של העותר

אך הותיר על כנו את גזר דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בבאר שבע (השופט א' ביתן ), במסגרתו הורשע העותר בעבירות של חבלה חמורה לפי סעיף 333 בשילוב סעיף 335(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, ונגזרו עליו 4 שנות מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי וחיוב בפיצוי המתלונן בסכום של 10,000 ₪ (להלן: פסק הדין ).

2.

בפתח העתירה שלפניי, בסעיף א2, נטען כך: "למקרא פסק הדין של בית משפט זה, עולות במשתמע שתי הלכות חדשות וקשות, החורגות בצורה ניכרת מההלכות המנחות בדבר מדיניות הענישה הראויה בגזירת עונשם של קטינים..." [ההדגשה הוספה - ד.ב.], אלא שבפסק-הדין נשוא העתירה נידון העונש שנגזר על העותר על פי נסיבות העניין ויישום ההלכה הקיימת על עניינו של העותר; וברור הוא כי אף בידי באת-כוח העותר אין כדי להצביע על יצירתה של הלכה חדשה, לא כל שכן הלכה חדשה המקימה עילה להורות על קיום דיון נוסף בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. בית משפט זה כבר ציין פעמים רבות בעבר כי על מנת להצביע על קיומה של הלכה חדשה המבססת עילה לעריכת דיון נוסף "חייבת אותה הלכה לגלות את עצמה על-פני פסק הדין. וגילוי-פנים בהקשר זה ענייננו פירושו הוא זה, שבית המשפט ביקש במודע ובכוונת מכוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות..."

(דנ"א 4804/02 בנימין רביזדה נ' יעל גולדמן ואח' , (לא פורסם, 19.8.2002)). בנסיבות העניין שלפנינו כאמור לעיל, אף לשיטת העותר לא נקבעה הלכה חדשה באופן מפורש, ומכאן שלא קמה ראשית עילה להורות על קיומו של דיון נוסף.

3.

מעבר לכך, ואף לגופם של דברים, לא עלה בידי באת-כוח העותר לשכנעני כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה כלשהיא.

מעיון בעתירה עולה כי לשיטת העותר ההלכות המשתמעות שנקבעו בפסק הדין הינן ראשית , הלכה לפיה הופחתה חשיבותו של שירות המבחן והמלצותיו בגזירת הדין בהליך הפלילי ו שנית , הלכה בעניין נקודת האיזון הראויה בענישת קטינים. עיינתי בפסק הדין אך לא מצאתי אחיזה של ממש לטענות אלה. בחינת קביעות פסק הדין מעלה כי בית המשפט נתן דעתו למכלול השיקולים הרלוונטיים הצריכים להכרעה בנסיבות עניינו של העותר תוך איזון בין עובדת היותו קטין, חומרת העבירה ושיקולי שיקום. לאחר כל זאת, מצא בית המשפט כי בנסיבות עניינו הפרטניות של העותר חומרת העבירות מטה את הכף לטובת הותרת גזר דינו של בית המשפט המחוזי על כנו.

במצב דברים זה, עסקינן בעיקרם של דברים ביישום מערכת האיזונים הייחודית הנדרשת עת נגזר דינו של קטין המעורב בפלילים - כפי שנתגבשה במהלך השנים בפסיקתו של בית משפט זה - על נסיבות עניינו הקונקרטיות של העותר. בכך כידוע אין כדי לבסס עילה לעריכתו של דיון נוסף. נוכח האמור, ממילא לא מצאתי כי קביעותיו של בית המשפט עולות כדי הלכה חדשה כלשהיא בעניין מערכת האיזונים האמורה או כזאת הפוגעת במקומו ומעמדו של שירות המבחן בהליך גזירת העונש.

4.

אשר על כן, דין העתירה להידחות ואין לי אלא לצרף את קולי לקריאתו של בית המשפט לגורמי שב"ס, לפעול לשילוב מוקדם ככל הניתן של העותר בהליך טיפולי מתאים, וזאת כמובן ככל שהוא יביע רצון ונכונות לכך.