דנ"פ 9322/09 עו"ד אבני אליעזר נ. הועד הארצי של לשכת עורכי הדין

1.

זוהי עתירה לקיים דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון בעל"ע 5674/08 ובעל"ע 5718/08 (השופטים א' א' לוי , י' דנציגר ו נ' הנדל ). בפסק-הדין נדחו ערעוריהם של העותר ושל המשיב על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (להלן: בית הדין הארצי ).

תחילתה של פרשה זו בהליך קודם, שבמסגרתו הורשע העותר בעבירות של איסור שותפות עם אדם שאינו עורך-דין (לפי סעיף 58 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק ), פגיעה בכבוד המקצוע (לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק) ועשיית מעשה שאינו הולם את המקצוע (לפי סעיף 61(3) לחוק). על העותר נגזר עונש של השעיה בפועל למשך שנה אחת והשעיה על תנאי למשך שנתיים וחצי, אשר יופעל אם יורשע העותר בשנית באיזו מן העבירות בהן הורשע. בעת שהמערער היה מושעה מן הלשכה על-פי הרשעתו בהליך הקודם הוא ביצע פעולות שנתייחדו לעורכי-דין בלבד. בגין פעולות אלה הוגשה נגדו קובלנה, שהיא תחילתו של ההליך הנוכחי. העותר הורשע, על-פי הודאתו בעובדות הקובלנה, בעבירות של הסגת גבול המקצוע (לפי סעיפים 96 ו-61(1) לחוק), עשיית פעולה שנתייחדה לעורכי-דין בתקופת השעיה (לפי סעיפים 97 ו-61(1) לחוק), פגיעה בכבוד המקצוע (לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק) ועשיית מעשה שאינו הולם את המקצוע (לפי סעיף 61(3) לחוק). גזר דינו נקבע לששה חודשים השעיה בפועל והשעיה נוספת על-תנאי. כן הופעל נגדו עונש ההשעיה על-תנאי שהוטל עליו במסגרת ההליך הקודם.

2.

העותר ערער על הפעלת העונש המותנה ל בית הדין הארצי, והמשיב מצידו ערער על קולת העונש שנגזר על העותר. שני הערעורים נדחו , ושני הצדדים ערערו על כך לבית המשפט העליון, אשר כאמור דחה אף הוא את הערעורים. בפסק-הדין נקבע, על דעת שלושת שופטי ההרכב, כי עונש ההשעיה על-תנאי הופעל כדין. זאת שכן העותר הורשע בשנית בעבירות לפי סעיפים 53, 61(1) ו-61(3) לחוק (להלן: "סעיפי הסל" ). השופטים נחלקו בדעותיהם לגבי השאלה אם ניתן לבסס את הפעלת עונש ההשעיה על-תנאי גם על הרשעתו של העותר – לראשונה – בעבירות לפי סעיפים 96 ו-97 לחוק. השופט א' א' לוי , אליו הצטרף גם השופט י' דנציגר , סבר כי ניתן לבסס את הפעלת העונש המותנה גם על ההרשעה בעבירות לפי סעיפים 97-96 לחוק, שכן "המבחן להפעלתו של עונש על-תנאי אינו טכני-פורמאלי אלא ענייני-מהותי". סעיף 53 לחוק (איסור שותפות) וסעיפים 97-96 לחוק (הסגת גבול המקצוע ועשיית פעולה שנתייחדה לעורכי-דין בתקופת השעיה) נועדו, שניהם גם יחד, לשמור על ייחוד פעולות המקצוע לעורכי-דין. המערער חטא, בשני המקרים, לאותה מטרה ועל-כן יש הצדקה מהותית להפעיל את העונש על-תנאי. עמדתו של השופט נ' הנדל , לעומת זאת, הייתה כי ההרשעה בסעיפים 96 ו-97 לחוק אינה יכולה, לבדה , לשמש בסיס להפעלת העונש על-תנאי, המתייחס רק לעבירות שבהן הורשע העותר בהליך הקודם. השופט הנדל אינו חולק על כך שהמבחן להפעלת עונש מותנה הוא מבחן מהותי ולא טכני, אולם אין באופיו המהותי-ענייני של המבחן כדי לפתוח פתח רחב להפעלת עונש על-תנאי לגבי כל עבירה הדומה בתכליתה לעבירה שבגינה הוטל העונש. רק כאשר התנהגותו של נאשם מקיימת את יסודות העבירה שבגינה הוטל העונש על-תנאי, או שהיא מהווה ניסיון לבצע את אותה עבירה, יהא העונש המותנה בר-הפעלה. במקרים אלה אכן לא נדרש כי ההרשעה השנייה תתבסס על אותו סעיף חוק שלגביו הוטל עונש על-תנאי, ובמובן זה המבחן הוא מבחן מהותי. אולם הרחבה נוספת של המבחן המהותי, כך שתכליתן של העבירות השונות תשמש קריטריון להפעלת העונש המותנה, עלולה לדעת השופט הנדל ליצור "אי ודאות בדבר מהות התנאי ודרך פרשנותו". אי בהירות כזו באשר לשאלה מתי יחול התנאי עומדת בניגוד לעיקרון שלפיו "אין עונשין אלא אם מזהירין", שכן "מהותו של התנאי אמורה להיות מובנת לנאשם שהורשע בעת גזירת העונש על תנאי. מובנת – משמעה על דרך הפשט ולא על דרך הפלפול".

3.

העותר טוען שלפי הסדר הטיעון בינו לבין הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו, ניתן היה להרשיעו, על בסיס הודייתו, רק בעבירה לפי סעיף 97 לחוק. על-כן, לטעמו, הרשעתו ב"סעיפי הסל" שגויה ולא יכולה לשמש בסיס להפעלת העונש המותנה. לחילופין טוען העותר כי המשיב ויתר על הטענה שלפיה ניתן לבסס את הפעלת העונש המותנה על הרשעתו ב"סעיפי הסל". העותר גורס כי הפעלת העונש המותנה על בסיס הרשעתו בעבירות לפי סעיפים 96 ו-97 לחוק בלבד יוצרת הלכה חדשה וקשה, המאפשרת להפעיל עונש מותנה כל אימת שנאשם מורשע בעבירה שהערך המוגן בה דומה לערך המוגן בעבירתו הראשונה. בכך נוצרת אי ודאות לגבי השאלה מתי חל התנאי המפעיל את העונש המותנה. העותר מוסיף וטוען כי לפי סעיף 72 לחוק נתונה לבית הדין המשמעתי סמכות להאריך עונש מאסר על-תנאי תחת הפעלתו, וכן כי נתונה לבית הדין המשמעתי סמכות לקבוע כי עונש ההשעיה בפועל ועונש ההשעיה על-תנאי ירוצו במצטבר. העותר מוסיף וטוען כנגד הרשעתו בסעיף 96 לחוק (הסגת גבול המקצוע) באשר זה עוסק במי שאינו עו"ד, ולא במי שהוא עו"ד בתקופת השעיה. לבסוף טוען העותר גם נגד חומרת עונש ההשעיה בפועל שהוטל עליו.

4.

עיון בטענותיו של העותר ובחומר שהציג מעלה כי אין עילה לקיום דיון נוסף במקרה זה. טענותיו של העותר על כך שהרשעתו בעבירות לפי "סעיפי הסל" הייתה שגויה – מקומן בערעור על ההרשעה, וערעור כזה לא הוגש. מבלי להכריע בטענותיו לגופן ניתן להוסיף כי העותר הודה בכל העובדות שפורטו בקובלנה המקורית ולא הוגשה כל קובלנה מתוקנת המפחיתה או משנה את הסעיפים שבהם הואשם העותר. לכך מצטרפת גם העובדה שהעותר ביקש לדון בתיקו בהיעדרו ומכאן שלא ביקש לטעון כי העובדות שבהן הודה אינן מקימות בסיס להרשעתו בכל הסעיפים הנזכרים הקובלנה. סיכומו של דבר, הרשעתו של העותר ב"סעיפי הסל" עומדת, וניתן מכוחה להפעיל את עונש ההשעיה המותנה. משכך, השאלה אם ניתן היה להפעיל את העונש המותנה רק על בסיס הרשעתו בסעיפים 97-96 לחוק אינה בעלת נפקות ממשית, וספק אם נוצרה בעניין זה הלכה מחייבת. אכן, לא נעלמו מעיני הקשיים שעליהם מצביע העותר בהרחבה פרשנית של תנאי להפעלת עונש מותנה, מעבר לגבולות שהותוו בפסיקה עד כה. ביטוי בהיר לקשיים אלה ניתן בפסק-דינו של השופט הנדל . אולם משניתן במקרה זה להפעיל את העונש המותנה שהוטל על העותר גם על בסיס הסעיפים האחרים שבהם הורשע – ועל כך אין למעשה מחלוקת – אין עוד מקום לומר כי נקבעה הלכה שחשיבותה, קשיותה או חדשנותה מצדיקות קיום דיון נוסף. כיוון שבפסק-הדין לא נקבעה כל הלכה לגבי גדר סמכויותיו של בית הדין המשמעתי או לגבי פרשנותו של סעיף 96 לחוק, וכיוון שחומרת העונש אינה יוצאת דופן, לא ראיתי צורך לדון בטענותיו של העותר בעניינים אלה. בקשה לדיון נוסף אינה בגדר ערעור על תוצאות פסק-הדין והעותר לא הצביע על סוגיה עקרונית כלשהי, לא כל שכן כזו המצדיקה קיום דיון נוסף, שעלתה בהקשר לטענות אלה.

דין העתירה להידחות. לאור תוצאה זו מתייתרת בקשתו של העותר לעכב את ביצוע עונש ההשעיה.