דנ"פ 9423/08 פלוני נ. מדינת ישראל

בית המשפט המחוזי (בדעת רוב) הרשיע את העותר, כמבצע בצוותא, בשבע עבירות רצח, בשישים-וארבע עבירות ניסיון לרצח ובעבירה של סיוע לאויב. כל זאת משום חלקו בפיגוע הטרור שארע ב"קפה הלל" בשנת 2003. העותר, כך נקבע, הסכים להעמיד לרשות איש חמאס שפנה אליו דירה ריקה השייכת לאביו. מפתח הדירה היה בידיו של העותר. בדירה זו אופסנה חגורת הנפץ, שם הוכן המפגע-המתאבד לקראת הפיגוע, ומשם יצא לבצע את משימת-ההרג. העותר שמר על פתח הדירה ונשען על דלת הכניסה כדי למנוע כניסת אנשים שיפריעו לפעולות ההכנה.

בית המשפט העליון (השופטים א' פרוקצ'יה , ע' ארבל ו י' אלון ) דחה את הערעור על ההרשעה. בית המשפט פירט את הראיות המפלילות ובכלל זה אמרות שהשמיע במשטרה איש החמאס (אחמד) – ראש החוליה שלפי הנטען יזם את הפעולה ופנה אל העותר בעניין הדירה. אמרות אלה – כך צוין – התקבלו מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות, זאת לאחר שבעדותו של אחמד בבית המשפט הוא טען שהעותר כלל לא ידע את השימוש שנעשה בדירתו. גם אמרותיו של שותף אחר לחוליית המפגעים (נאאל) התקבלו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות. בית המשפט העליון נדרש לטענות השונות שהועלו לפניו במסגרת הערעור, ושלל את הטענה כי הפללתו של העותר היא בגדר עלילה. בית המשפט בחן את הגרסה המפלילה ואת גרסתו של העותר (שחלו בה שינויים), וכן ראיות מחזקות שונות, והגיע כאמור למסקנה כי האשמה הוכחה מעבר לספק סביר. יצוין כי בית המשפט העליון התייחס בפסק-דינו לטענה שהועלתה באשר לעובדה שתחילת חקירתו של אחמד הייתה במתכונת של "חקירת צורך" (במשך כשעתיים). בית המשפט קבע כי התקיימו במקרה זה כל התנאים לקבילות הראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, וכי מעבר לכך, הסנגוריה לא התנגדה להגשת הראיות ומיקדה את טענותיה בנושא משקלן הראייתי. עוד הודגש כי אחמד עצמו אישר בעדותו את אמיתות הדברים שהשמיע באמרותיו הרבות, ולא טען בשום שלב שהפללת העותר באה בשל האופן שבו התבצעה החקירה. טענתו של אחמד בעדותו הייתה כי הוא מעולם לא אמר את הדברים המפלילים את העותר, אולם טענה זו נדחתה על-ידי בית המשפט מכל וכל.

אומר מייד כי דין העתירה לדיון נוסף להידחות. ערעורו של העותר נדון לפני הרכב שלושה של בית המשפט העליון. הערעור נדחה (פה אחד). עיון בפסק-הדין מצביע באופן ברור על כך שלא נקבעה בו כל הלכה חדשה, וממילא לא נקבעה בו הלכה מן הסוג שעשוי להקים עילה לקיום דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בפי העותר שורה של טענות והשגות אולם ברי כי הליך הדיון הנוסף אינו משמש ואינו יכול לשמש במה לערעור על פסק-דין של בית המשפט העליון. יודגש כי בניגוד לנטען בעתירה בית המשפט העליון לא קבע בפסק-דינו הלכה חדשה לגבי "חקירות צורך", והתייחסותו לעניין זה במסגרת פסק-הדין נטועה כל-כולה בנסיבות המקרה ולפי הטענות שנשמעו לפניו. העותר יוצר היום – לראשונה – שאלה משפטית שמוגדרת על-ידו כך: "האם הלכת יששכרוב חלה על אמרות-חוץ של עדים, ואם כן מה דינה של ראיה כזו כשאין מחלוקת כי נגבתה בעינויים". לדעת העותר פסק-הדין נשוא העתירה שלפני עומד "בסתירה חזיתית" להלכת יששכרוב (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי , תק-על 2006(2) 1093 (2006)). אלא שבפסק-הדין נשוא העתירה אין זכר להלכת יששכרוב , אין כל דיון בשאלה המשפטית האמורה – לא במפורש ואפילו לא במשתמע – וזאת לאור מסגרת הטענות כפי שהובאה לפני בית המשפט העליון. ברור אם כן שלא ניתן לייחס לפסק-הדין הלכה כלשהי בעניין זה, והעותר מנסה לחלץ מפסק הדין הלכה-שלא-הייתה או סתירה-בלתי-קיימת אל מול הלכת יששכרוב . ממילא לא ניתן לבסס על נימוק זה עילה לקיום דיון נוסף.

בסופו של יום אכן מ דובר

בתיק לא קל אך הערעור הוכרע ועילה לדיון נוסף אין כאן.

אשר על כן, העתירה לדיון נוסף נדחית.