דנ"פ 9614/11 עלי עמאד נ. מדינת ישראל

לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים

מ' נאור , ע' ארבל ו י' דנציגר ) מיום 23.11.2011 בע"פ 9334/08, בו נדחה ערעורו של העותר על הרשעתו על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של קשירת קשר לפשע וסחר בנשק, וכן נדחה ערעורו על גזר-דינו. פסק הדין נשוא העתירה ניתן מפי השופטת

מ' נאור , שאליה הצטרפו בהסכמה השופטים

ע' ארבל ו י' דנציגר (להלן: פסק הדין ).

1.

כפי העולה מפסק הדין, העותר, תושב בית חנון שברצועת עזה, קשר בשנת 2001 קשר עם אחרים לספק נשק לארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, שהוכרז על ידי מדינת ישראל בשנת 1986 כארגון טרור. תפקידו היה לרכוש את הנשק הדרוש ולמכור אותו לאנשי החזית העממית. לשם כך ניצל העותר את קשריו ברשות הפלסטינית, בה שימש בעת הרלוונטית קצין משטרה. בשנים 2001-2002 רכש העותר במסגרת זו 65 רובים, 5,000 כדורי תחמושת ו- 80 ק"ג חומר נפץ מסוחר נשק, לפי דרישת אנשי החזית העממית, ומכרם לארגון ברווח. המערער סיפק נשק ושירותים נוספים לאנשי הארגון עד שנתגלע בין הצדדים ויכוח באשר לגובה המחיר שגבה העותר, והקשר הופסק. בגין מעשים אלה הועמד העותר לדין בישראל. מאחר שהעבירות, גם לשיטת המשיבה, בוצעו כולן ברצועת עזה, קיבלה העמדתו לדין של המערער את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה, כנדרש בסעיף 9(ב) לחוק העונשין ביחס לעבירות-חוץ. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום: סחר בנשק לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק ), וקשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; וגזר את דינו ל-12 שנות מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו, ושנתיים מאסר על תנאי.

2.

בפסק הדין נשוא העתירה לדיון נוסף העלה העותר מספר טענות, הן ביחס לקבילותה ומשקלה של הודאתו, הן ביחס לתחולת הדין הישראלי על העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. כמו כן השיג העותר על חומרת העונש שהוטל עליו בבית המשפט המחוזי. בית משפט זה דחה את ערעורו של העותר, על כל חלקיו. בעתירתו לדיון נוסף מעורר העותר לפנינו רק שאלה אחת מבין אלה שעמדו להכרעה בערעור: האם חל הדין הישראלי על העבירות שיוחסו לו בכתב האישום? בפרט, מבקש העותר לקיים דיון נוסף בקביעותיו של בית משפט זה ביחס לטיב העבירה וטיבו של היסוד הנפשי הנדרש על מנת להחיל את דיני העונשין של מדינת ישראל על עבירת חוץ, מכוח סעיף 13(א) לחוק העונשין. החלקים הרלוונטיים בסעיף זה קובעים כדלקמן:

עבירות נגד המדינה או העם היהודי

13.(א) דיני העונשין של ישראל יחולו על עבירות-חוץ נגד –

(1) בטחון המדינה, יחסי החוץ שלה או סודותיה;

(2) סדרי המשטר שבמדינה;

(3) הפעילות התקינה של רשויות המדינה;

(4) רכוש המדינה, כלכלתה או קשרי התחבורה והתקשורת שלה עם ארצות אחרות;

(5) רכוש, זכויות או פעילות תקינה של איגוד או גוף שפורטו בסעיף קטן (ג).

....

3.

בעתירתו טוען העותר כי בית משפט זה שגה בפרשנותו את סעיף 13(א) לחוק. לשיטתו, המילה "נגד", שהוספה לחוק בתיקון מס' 39 לחוק העונשין, מטרתה להגביל את תחולת דיני העונשין של ישראל רק לעבירת חוץ ש מעצם

טיבה נתכוונה להיות נגד בטחון המדינה, כלכלתה, או אחת מהעילות האחרות המנויות בסעיף. משום כך, טוען העותר כי שגה בית המשפט עת פירש את הזיקה המגוננת (הפרוטקטיבית) הקבועה בסעיף כחלה גם על מעשים ש לפי

נסיבותיהם

הופנו כנגד בטחון המדינה. לשיטתו, מאחר שהעבירה בה הואשם אינה עבירה שמעצם טיבה מופנה נגד בטחון המדינה, ואינה עבירה חמורה במיוחד הפוגעת ביסודות המדינה, יש לזכותו מכל אשמה.

עוד טוען העותר, שגם לפי פרשנותו של בית המשפט את סעיף 13(א), אין בנסיבות מעשיו כדי להצדיק את החלת הזיקה המגוננת על עניינו. ראשית, מכיוון שהמניע למעשים היה השגת רווח כלכלי, ללא כוונה או מטרה לפגוע בביטחון המדינה. שנית, מכיוון שתוצאת המעשים לא הייתה עתידה להביא לפגיעה מכרעת ביסודות המדינה, גם אם הייתה עשויה להביא לפגיעה בשלומם או בגופם של פרטים מאזרחיה (לעניין זה נשען העותר על ההבחנה שנקבעה בע"פ 8831/08 מדינת ישראל נ' אלשחרה (טרם פורסם, 30.6.2010) (להלן: עניין

אלשחרה ), אליו עוד נשוב בהמשך). לשיטתו, נסיבות אלה אינן מצדיקות את הרחבת הסמכות הפלילית הישראלית אל מעבר לגבולותיה הטריטוריאליים של המדינה. בנוסף, טוען העותר כנגד קביעתו של בית המשפט לפיה אין חובה להוכיח כוונה פוזיטיבית לפגוע בביטחון המדינה – אלא ניתן להסתפק בידיעה אודות תוצאות המעשים (הלכת הצפיות). לשיטתו, קביעה זו מהווה הרחבה נוספת של הזיקה המגוננת, המובילה לפגיעה קשה בשלטון החוק.

4.

דין העתירה לדיון נוסף להדחות. פסק הדין נשוא העתירה לדיון נוסף לא קבע הלכה חדשה, אלא הוסיף לבסס ולהעמיק את הפרשנות שניתנה לסעיף 13(א) לחוק העונשין בעניין אלשחרה . העותר טוען אמנם כי פסק הדין נשוא העתירה עומד בניגוד לקביעות שנעשו בעניין אלשחרה ; אולם, על אף ששני פסקי הדין עסקו בעבירות שונות בתכלית, נראה כי ההיפך הוא הנכון. ראשית, בעניין אלשחרה הכיר בית המשפט בכך שבגדרה של הזיקה המגוננת יכולות להיתפס גם עבירות המבוצעות מתוך מניע אישי ברווח ולא מתוך מניע לאומני (בפסקה 26 לפסק הדין: " למניע הלאומני עשוי להיות משקל אך המניע הלאומני אינו תנאי הכרחי ואינו תנאי מספיק לצורך קיומה של זיקה פרוטקטיבית" ), ואף עבירות המבוצעות ללא כוונה לפגוע ביסודות המדינה (בפסקה 25 לפסק הדין: " ההצדקה להחלת דיני העונשין של המדינה על עבירות חוץ מטעמי זיקה מגוננת, היא שיש בעבירות מסוימות כדי לפגוע או כוונה לפגוע , ביסודות הפוליטיים או הכלכליים של המדינה " (ההדגשה הוספה – ד.ב.)). שנית, איני סבורה כי ההבחנה שבוצעה בעניין אלשחרה , בין פגיעה ברכושם של פרטים לפגיעה בכלכלת המדינה, מעלה או מורידה בנסיבות המקרה דנן, בו ממילא לא בוצעו העבירות כנגד פרטים קונקרטיים. שלישית, בית המשפט ציין בעניין אלשחרה כי לא רק טיב העבירה הוא זה שנבחן לצורך החלת דיני העונשין של המדינה על עבירת החוץ, אלא גם "טיב המעשה ותוצאותיו" (בפסקה 26 לפסק הדין). גם הדוגמאות שהובאו על ידי בית המשפט לעבירות היכולות להיתפס בגדר התחולה, ובהן הונאה רחבת היקף או פגיעה בסחורה המשתייכת לענף ייצוא מרכזי, אינן עבירות אשר לפי טיבן חותרות תחת יסודות המדינה – אלא עבירות אשר נסיבותיהן ותוצאותיהן עשויות להוביל לפגיעה כזו ( שם , שם). זאת, בדומה לעבירות בהן הורשע העותר – סחר בנשק וקשירת קשר לפשע. משכך, גם אם פסק הדין נשוא העתירה לדיון נוסף העמיק באפיון העבירות הנכנסות בגדר סעיף 13(א) לחוק ובפרשנותו של סעיף זה, אין בו משום חידוש הלכתי, קשיות או חשיבות מהסוג המצדיק את קיומו של דיון נוסף, כנדרש בהתאם להוראת סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (וראו עוד: דנ"פ 4867/03 מדינת ישראל נ' מועצה אזורית לב השרון (טרם פורסם, 31.5.2004); דנ"פ 7882/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.12.2008)).

5.

אשר על כן, ומבלי להידרש לגוף טענות העותר ביחס לפרשנות סעיף 13(א) לחוק העונשין כפי שאומצה בפסק הדין, לא מצאתי כי הקביעות העולות מפסק הדין מצדיקות קיום דיון נוסף. לפיכך, דין העתירה להדחות.