דנ"פ 964/08 עו"ד דן שפריר נ. לשכת עורכי הדין בישראל

1.

זוהי עתירה לקיום דיון נוסף בעקבות פסק דינו של בית משפט זה בעל"ע 486/07 (טרם פורסם, ניתן ביום 21.1.2008) (להלן: פסק הדין ) אשר דחה את ערעורו של העותר על גזר הדין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין ב-בד"א 96/05. פסק הדין ניתן על-ידי השופטים מ' נאור, א' רובינשטיין וי' אלון.

2.

העותר שימש כעורך-דינה של חברת עמיר מפעלי מזון בע"מ בין השנים 1997-1996. במסגרת תפקידו העבירה לידיו החברה כספים שנועדו לשמש כערבויות בגין התיקים השונים שבהם טיפל. ביום 12.1.2001 ביקשה החברה מהעותר לחדול מלייצג אותה ולהעביר את התיקים שבטיפולו לעורך-דין אחר. כמו כן, ביקשה דיווח מפורט בדבר הכספים שהועברו לרשותו. העותר לא הגיב לפניותיה של החברה וביום 20.6.2001 הגיש נגדו עורך הדין האחר תלונה לקובל שהחלה את ההליך המשמעתי בעניינו.

3.

בית הדין המשמעתי המחוזי הרשיע ביום 31.7.2002 את העותר בשלוש העבירות שיוחסו לו בקובלנה – אי הפסקת הטיפול ואי החזרת תיקי הלקוח ללקוח, אי מתן דיווח ללקוח בדבר הכספים שהועברו לידיו, ואי מתן תשובה לתלונה (להלן: ההליך הראשון ). ביום 3.3.2003 נגזר על העותר עונש של השעיה על תנאי למשך שלושה חודשים, והוצאות. על כך ערער העותר בפני בית הדין המשמעתי הארצי בטענה כי יש לבטל את ההליך כולו מחמת שנדון בהרכב חסר. בית הדין המשמעתי הארצי קיבל את הערעור, ביטל את הכרעת הדין ואת גזר הדין, והחזיר את התיק לבית הדין המשמעתי המחוזי על מנת שידון בו מחדש. ההרכב המלא שדן בתיק זיכה את העותר משניים מתוך שלושת האישומים שבהם הואשם אך הותיר על כנה את הרשעתו באי מתן דיווח ללקוח (להלן: ההליך השני ). על אף הזיכוי החלקי, נגזר על המערער עונש חמור יותר של השעיה בפועל לשלושה חודשים והשעיה על תנאי למשך ששה חודשים. העותר שב וערער על תוצאת ההליך השני לבית הדין המשמעתי הארצי אשר דחה את הערעור. אחת מטענותיו בערעור – החשובה לעניינינו – נגעה לכך שהעונש שנגזר עליו בהליך השני חמור מזה שנגזר עליו בהליך הראשון. תוצאה זו לא היתה ראויה, כך טען, לאור העובדה שהוועד המחוזי לא הגיש ערעור על גזר הדין בהליך הראשון וכן לאור זיכויו החלקי בהליך השני.

4.

העותר ערער כנגד גזר הדין בהליך השני לבית משפט זה, אשר דחה גם הוא את טענת העותר בנוגע להחמרת עונשו בהליך השני. בית המשפט הטעים כי טענה זו מבקשת למעשה להפוך את העונש שנגזר בהליך שבוטל לתקרת העונש האפשרית בהליך השני, ועל-כן דינה להידחות. עוד ציין בית המשפט כי הגם שהוא מוכן להניח כי בית הדין המחוזי היה רשאי בגלגול השני להביא במסגרת שיקוליו את גזר הדין בהליך הראשון, הרי שמדובר בשיקול ולא במגבלה. לפיכך, סבר בית המשפט כי בעמידתו על זכותו לביטול פסק הדין הראשון בגין הפגמים שנפלו בו קנה המערער שניים: סיכוי לתוצאה שתיטיב עימו בהליך השני, אך גם סיכון שהתוצאה תרע עימו.

כעת מבקש העותר לקיים דיון נוסף בעניינו בפני הרכב מורחב של בית המשפט העליון. לדעתו, פסק הדין עומד בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון והוא דן בנושא שמבחינת חשיבותו, קשיותו וחידושו ראוי לקיים בו דיון נוסף. העותר חוזר על טענתו בדבר ההחמרה בעונשו על אף שלא הוגש ערעור על קולת העונש. עוד טוען העותר כי לנוכח זיכויו בהליך השני משני אישומים שבהם הורשע בהליך הראשון ההחמרה בעונשו עולה לכדי עיוות דין.

5.

לאחר שבחנתי את טענותיו של העותר הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להורות על דיון נוסף בתיק. אכן, פסק-הדין נוגע לנושא בעל חשיבות והוא תחולתו של העיקרון שלפיו אין להחמיר בעונשו של מערער, אלא אם הוגש ערעור על קולת העונש. מטרתו המרכזית של עקרון זה היא למנוע את הרתעתם של מורשעים מלהגיש ערעור בשל החשש מפני החמרה בעונשם, וזאת מתוך הכרה בחשיבותם של האינטרסים המונחים ביסוד זכות הערעור - במיוחד בהליך הפלילי. עקרון זה מעוגן בהוראת סעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982. פסק הדין אכן מעלה שאלות ביחס לתחולתו של עקרון יסוד זה בתורת הענישה הישראלית. ברם, המקרה אינו נופל לגדר הוראת סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 השמורה למקרים חריגים בלבד . הטעם המרכזי לכך בעיני הוא שפסק הדין נדרש למקרה ספציפי של הליך משמעתי שבו עילת הערעור היא בטלות ההליך כולו. הגיון הדברים, כפי שעולה מעמדתה של השופטת נאור בפסק הדין, הוא שכאשר ההליך כולו בטל מחמת פגם שנפל בו, נשלל גם הרציונל של היתלות בעונש המקורי כתקרה בהליך החדש. קביעה זו, חשובה ככל שתהא, אינה עומדת בסתירה להלכות קודמות ועשויה לדור בכפיפה אחת עם העקרון הכללי שלפיו אין להחמיר בעונשו של מערער ללא ערעור של הצד האחר. מבלי להביע עמדה לגופו של עניין, נראה לי כי הלכה זו ראוי שתתברר ותתגבש כדרכן של מרבית ההלכות שיוצאות תחת ידו של בית משפט זה – ממקרה למקרה, ולפי הנסיבות שמזמנת מציאות החיים.

6.

אשר על כן, העתירה נדחית.