דנ"פ 9712/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

העותר הורשע בגין עבירות של הדחה בחקירה, תקיפת בת-זוג, תקיפת בת-זוג וגרימת חבלה של ממש, היזק בזדון ותקיפת בן משפחה. עונשו נגזר ל-10 חודשי מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. יצויין כבר כעת, כי המעשים שיוחסו לעותר בכתב האישום בוצעו על-פני תקופה ארוכה, שלגבי חלקה חלה כבר התיישנות. העותר ערער, כאמור, הן על הרשעתו הן על חומרת העונש. ערעורו נדחה בפסק-דין שניתן בע"פ 4629/09 (כבוד השופטים א' א' לוי , י' דנציגר ו נ' הנדל ) וכעת מבקש העותר לקיים דיון נוסף בפסק-הדין. כן ביקש העותר לעכב את ביצוע עונשו עד להכרעה בעתירה זו.

2.

העותר טוען כי בפסק-הדין נקבעה הלכה חדשה שלפיה כאשר נעברו מספר עבירות דומות במאפייניהן "די בכך שהעבירה האחרונה לא התיישנה כדי שניתן יהיה להרשיע בכל העבירות". עוד טוען העותר כי קביעות המהימנות וממצאי העובדה של בית המשפט המחוזי לא נומקו, למרות קשיים שונים בחומר הראיות ובעדויות שעליהן התבססה ההרשעה. לגרסתו בכך יש כדי להצדיק – ואף לחייב – את התערבותה של ערכאת הערעור. משלא נעשה כן, סבור העותר הותוותה הלכה שלפיה אין הכרח לנמק ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות. העותר גורס גם כי הרשעתו בתקיפת בן משפחה מבוססת על עובדות שלא פורטו בכתב האישום. על-כן הוא סבור כי הבסיס המשפטי להרשעתו זו טמון בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, שלגבי הפעלתו נהוג להזהיר את הנאשם על-מנת שתינתן לו הזדמנות סבירה להתגונן. העותר, לדבריו, לא הוזהר כאמור.

3.

דין העתירה להידחות. לא מצאתי כי נקבעה בפסק-הדין כל הלכה חדשה, אשר מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה מצדיקה קיום דיון נוסף. הרשעתו של העותר מבוססת על מעשים שביצע בתוך התקופה שאין לגביה התיישנות ולא על המעשים שביצע קודם לכן. בית המשפט המחוזי, וכן בית המשפט העליון, ציינו במפורש כי העותר הורשע בגין אותם מעשים שטרם התיישנו, וכי די במעשים אלה כדי לקיים את יסודות העבירות בהן הורשע העותר. במצב דברים זה, שבו שרשרת של עבירות דומות מורכבת בחלקה מעבירות שהתיישנו ובחלקה מעבירות שטרם התיישנו, אין מניעה להרשיע נאשם אך בגין אותן עבירות שטרם התיישנו – וכך נעשה בענייננו. גם קביעתו של בית משפט זה, לפיה אין עניינו של העותר בא בגדר אותם מקרים יוצאי דופן שבהם תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, אינה מחדשת הלכה. לא מצאתי כי הנמקתו של בית המשפט המחוזי חסרה עד כי ניתן לומר שדחיית ערעורו של העותר משמעותה שאין חובה לנמק ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות.

4.

באשר לאופן הפעלת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (להלן: סעיף 184 ), ראוי להרחיב מעט על הרקע לטענותיו של העותר בעניין זה. על-פי הנטען באישום הרביעי לכתב האישום נהג העותר להכות את ילדיו באכזריות, בעת שהיו קטינים, באמצעות צינור גומי, מקל ובסטירות וגרם להם חבלות של ממש. כן נטען שהעותר זרק לעבר אחת מבנותיו כוס וגרם לה חתך עמוק ברגלה, ושהעותר נהג לתפוס את בנו באוזן ולסובב אותה בחוזקה, כך שנגרם לבנו כאב עז. בית המשפט המחוזי קבע כי העותר אכן הכה את בנותיו כנטען, ואף גרם לאחת מהן חבלות גוף, וכן סטר לבנו. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי מרביתן של עבירות אלה התיישנו, באשר המעשים בוצעו בעת שהילדים היו רכים בשנים. רק מעשה אלימות אחד – השלכת חפץ לעבר בתו, שהותירה צלקת בזרועה – בוצע בהיותה בת 17 וטרם התיישן. העותר, כאמור, טוען שהשלכת החפץ לעבר בתו לא הוזכרה במסגרת עובדות כתב האישום וכי לא הייתה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני הרשעתו בעבירה זו. טענה זו אין לקבל. כתב האישום מתייחס באופן כללי לכך שהעותר נהג להכות את ילדיו בהזדמנויות שונות, ואינני סבור כי השלכת חפץ לעבר בתו חורגת ממסגרת זו באופן שהעותר כלל לא היה סבור שעליו להתגונן מפני הרשעתו בעבירה זו. אף אם ראוי היה להזהיר את העותר לגבי האפשרות שסעיף 184 יופעל, מפאת האופן הכללי בו נוסח כתב האישום, הרי שאין מ דובר

בתנאי הכרחי להפעלת סעיף זה. המבחן, בסופו של יום, הוא מבחן מהותי בנוגע לשאלה אם הייתה לנאשם אפשרות סבירה להתגונן. השתכנעתי כי אפשרות כזו הייתה לעותר, וזו באה לידי ביטוי, בין השאר, בכך שהשלכת החפץ לעבר בתו היא חלק מן המסכת הכללית שתוארה בכתב האישום, שלפיה נהג העותר להכות את ילדיו, וכן בטענות שהעלה העותר בנוגע למהימנות עדותה של בתו ואשר נבחנו על-ידי בית המשפט קמא ונדחו. יתירה מכך – טענותיו של העותר אינן מצביעות למעשה על הלכה כללית כלשהי העשויה להצדיק קיום דיון נוסף. לכל היותר נתונה במחלוקת השאלה אם במסגרת המקרה המסוים של העותר היה צורך לעשות שימוש בסעיף 184, ואם כך – האם התמלאו תנאיו של סעיף זה. טענות העותר בהקשר לשאלה זו בהכרח נטועות בנסיבות המקרה המסוים ואופן ניהול ההליך המסוים בעניינו של העותר. אמנם בפסק-הדין אין התייחסות מפורשת לשאלת הפעלתו של סעיף 184 – אולי משום שהעותר לא העלה טענה זו במסגרת הודעת הערעור – ואולם לא ניתן, לטעמי, להבין מתוך כך כי "אין חשיבות לשאלה אם למבקש הייתה הזדמנות להתגונן כנגד עבירה זו" (כדברי העותר).

סופו של דבר, העתירה נדחית. החלטה זו ניתנה לפני מועד התייצבותו של העותר לריצוי העונש, ומשכך התייתרה בקשתו לעיכוב ביצוע.