פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
דנ"פ
9767/01 - א'
בפני:
כבוד השופט מ' חשין
ה
עותר:
שי אבחסירה
נגד
המשיב
ה:
מדינת ישראל
עתירה
לדיון נוסף
החלטה
העותר ואדם נוסף הורשעו כמבצעים בצוותא בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, עבירה כהגדרתה בסעיף 329(1) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. נושא ההרשעה: השניים תקפו את המתלונן ודקרו אותו חמש פעמים. לא נמצאו לו לבית-המשפט המחוזי ראיות מספיקות לקבוע מי מן השניים דקר את המתלונן, אך על סמך הראיות החליט להרשיע את השניים כפי שהרשיעם, בקובעו כי מתחילת התקיפה ועד לסופה פעלו השניים בצוותא-חדא. בית-המשפט הוסיף וקבע כי המתלונן נדקר חמש פעמים, למרות שבכתב-האישום - וכמותו בסיכום המחלה - נכתב כי נדקר פעמיים בלבד.
2.העותר ערער על הרשעתו, ובית-המשפט העליון (השופטים א' מצא, א' פרוקצ'יה ומ' נאור) דחה את הערעור. בית-המשפט העליון אימץ לו את קביעות העובדה שקבע בית-המשפט המחוזי, והוסיף והכריע בדין על-פי אותן קביעות-עובדה, לאמור, על יסוד זה שהעותר וחברו היו מבצעים בצוותא לאורך כל הדרך.וכלשונו של השופט מצא, אב-בית-הדין:
ענייננו, לאמיתו של דבר, הוא בהכרעה עובדתית פשוטה המבוססת על ניתוחן, על-פי אמות המידה המקובלות, של מערכת ראיות נסיבתיות שבאו לפני בית המשפט. והמסקנה הנגזרת מן האמור היא, כי יש לדחות את ערעורם של המערערים על הרשעתם בדין.
השופטות פרוקצ'יה ונאור הוסיפו, כל אחת מהן, דברים משלהן, אך בעיקרם של דברים ייסדו את דבריהן והכריעו בדין בדרכו של השופט מצא.
3.שתי עילות מעלה העותר להצדקתו של דיון נוסף, ועתה נידרש להן להן אחת לאחת.
4.כהוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, ( חסד"פ ), רשאי בית-משפט להרשיע נאשם באשמה שנתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו אף אם עובדות אלו לא נטענו בכתב-האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. טוען בא-כוח העותר כי בית-המשפט קבע בפירושו של סעיף 184 הלכה חדשה, ועליה מבקש הוא דיון נוסף. כיצד כך? שהעותר הואשם בכך שדקר את המתלונן שתי פעמים, והנה הרשעתו היתה בכך כי דקר את המתלונן חמש פעמים.
5.טענה זו אין בה ממש. לא זו בלבד שבית-המשפט לא קבע בעניינו של סעיף 184 הנזכר הלכה חדשה, הלכה חשובה, הלכה קשה או הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת - אלה תנאים לקיומו של דיון נוסף - אלא שלא מצאתי כי בית-המשפט ביקש כלל לקבוע בענייננו הלכה כלשהי. וכלשונו של השופט מצא:
בית המשפט נדרש לממצא בדבר מספר הדקירות, לא לצורך בחינת אחריותם של הפלילית של המערערים למעשים שלא הואשמו בהם, אלא לבחינת אשמתם במעשים שיוחסו להם בכתב האישום ושרק בהם הרשיעם בסופו של דבר. בכך אין שמץ של פסול.
אשר לטענתו של העותר כי לא ניתנה לו הזדמנות נאותה להתגונן משום שכתב האישום דיבר אך בשתי דקירות בלבד ואילו הרשעתו היתה בחמש דקירות: גם לעניין זה נאמר כי לא נקבעה כל הלכה שהיא, וממילא לא הונחה תשתית נחוצה לקיומו של דיון נוסף.
6.טענתו השניה של בא-כוח העותר נסמכת על דברים שכתבה השופטת פרוקצ'יה, ואלה הם הדברים:
התגרה האלימה החלה באמצעות שימוש בידים ונמשכה באמצעות שימוש בסכין, לפחות על ידי אחד מהתוקפים. בנסיבות הענין, נוכח הגעתם המשותפת של המערערים למקום, השתתפותם בתגרה האלימה בכוונה לפגוע במתלונן ובהתחשב באופייה של התגרה ובעובדת חבירתם יחדיו גם בעזיבתם את המקום, ניתן לייחס לשותף שלא דקר מודעות לאפשרות הסלמתה של התגרה האלימה בין על ידי הגברת האלימות באמצעות הידיים ובין באמצעים אחרים ובתוכם גם שימוש בנשק קר, אשר כולם מכוונים לגרום חבלה למתלונן. די באפשרות לצפות התפתחות של הסלמת העימות תוך שימוש באמצעי ביצוע כאלה ואחרים כדי לערב את השותף כמבצע בצוותא למעשי חברו גם לענין השימוש בסכין. יש איפוא, לראות את המערערים כמבצעים בצוותא של עבירת התקיפה האלימה, ובכללה גרימת חבלה בכוונה מחמירה הקשורה בדקירות הסכין.
גם בדברים אלה לא נמצאה לי הלכה המצדיקה דיון נוסף, בייחוד כך שהדברים נאמרו על רקע העובדות שהוכחו לבית המשפט. ראו דבריו של השופט מצא בפסקה 2 לעיל. אכן, מדברי בית-המשפט עולה בבירור כי השימוש בסכין בנסיבות העניין היה בגדר ציפייתם של התוקפים - בהם העותר - וממילא חלה ההלכה הרגילה לעניין אחריות מבצעים בצוותא. למשל: ע"פ 319/88 אלמליח נ' מדינת
ישראל פ"ד מג(1) 693.
7.העתירה נדחית. ממילא נדחית אף בקשת העותר לעיכוב ביצועו של גזר הדין.
היום, כ"ט בכסלו תשס"ב (14/12/2001).
שופט
_________________
העתק מתאים למקור
01097670. G01
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444