דנ"פ 9836/09 אודליה לירן נ. מדינת ישראל

לפני עתירה לדיון נוסף בפסק-דין של בית המשפט העליון (כבוד השופטים ג'ובראן , דנציגר ו הנדל ). בפסק-הדין נדחה ערעורה של המבקשת על הרשעתה בעבירה של סחיטה באיומים (סעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). כמו-כן נדחה הערעורים של המבקשת מזה ושל המשיבה מזה באשר לעונש שהושת על המבקשת. הרשעתה של המבקשת באה בשל כך שהיא איימה על המתלוננת – חברה לעבודה שהלוותה לה סכום כסף משמעותי – כי אם היא (המתלוננת) לא תשלם לה סכום כסף כפיצוי על כך שחשפה את דבר ההלוואה במקום העבודה, אזי המבקשת תפנה לרבנים שיטילו על המתלוננת קללות ואסונות, וכן תגלה לבעלה של המתלוננת על ההלוואה. המתלוננת אכן העבירה למבקשת סכומים נוספים העולים כדי 124,000 ש"ח.

טענתה העיקרית של המבקשת היא כי בית המשפט העליון סטה בפסק-דינו מהלכה קודמת שעסקה בעבירת האיומים (ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 373), שלפיה המבחן לקיומה של העבירה הוא מבחן האדם הסביר, להבדיל מתחושתו הסובייקטיבית של המתלונן. ואולם עיון בפסק-הדין מצביע על כך שבית המשפט העליון היה ער לפסק-הדין בעניין ליכטמן , ולפסיקה נוספת שעסקה בעבירה הנדונה. בית המשפט לא ביקש לסטות מן ההלכה אלא יישם אותה בנסיבות הספציפיות של המקרה, תוך הבהרות והשלמות המתבקשות מן המקרה שבא לפניו. בכך אין כדי להצדיק קיום דיון נוסף, וברי כי – כפי שנפסק לא פעם – יש לבחון בכל מקרה ומקרה את שאלת התקיימות יסודות העבירה לאור מכלול הנסיבות וההקשר שבו נאמרו הדברים.

בחנתי גם את הטענות הנוספות של המבקשת, שרובן בעלות אופי ערעורי ושבחלקן יש ניסיון לגלות בפסק-הדין הלכות חדשות שלא נכתבו בו. גם בטענות נוספות אלה לא מצאתי עילה לדיון נוסף; והרי ידענו כי דיון נוסף בפסק-דין של בית המשפט העליון – ובענייננו מדובר בפסק-דין שניתן פה-אחד – מתקיים רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ביותר, מקרים ספורים מדי שנה. המקרה שלפנינו אינו נכלל במקרים אלה.

הבקשה לדיון נוסף נדחית. המבקשת תתייצב לריצוי עונשה ביום 10.3.2010 בשעה 10:00, בבית המשפט המחוזי בירושלים.