מ"ח 10282/07 עזיז דעיס נ. מדינת ישראל

בבקשתו זו שבפנַי לקיומו של משפט חוזר בענינו, משיג המבקש, פלסטיני תושב איזור חברון, על הרשעתו בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין. לטענתו, הוא הודה בביצוע העבירה רק בשל כך שטעה לסבור, כי במועד בו נתפס בישראל לא היה בידיו היתר כניסה בר-תוקף. רק לאחר ששוחרר מן המאסר שנגזר לו והחל מברר את הענין, התברר לו כי ההיתר שבידיו היה תקף, ומכאן שבהרשעתו נגרם לו עיוות דין אשר יוכל לבוא על תיקונו רק בבחינה מחודשת של ענינו.

תמונת העובדות שונה. לבקשת מעסיקו הישראלי, הוצא עבור המבקש היתר כניסה לישראל לצורכי עבודה, לחודשים ספטמבר-נובמבר 2007. דא עקא, בשל כך שלא הופיע לעבודתו, מיהר המעסיק למשרד התעסוקה והתריע על הסיכון שבדבר, ובעקבות כך בוטל ההיתר באורח מיידי. כך ארע, כי במועד בו נכנס המבקש לישראל, לא היה ההיתר שבידיו תקף עוד. אמת, המבקש לא ידע על כך, ואולם בכך אין מאום. עיקר הוא בזה שתחת שייכנס לישראל לעבודה בתנאים המופיעים בהיתר – עבודה במסיק זיתים בשירותו של אותו מעסיק, פקד המבקש את המדינה פעמים מספר, לרבות ביום בו נתפס, לצורך עבודה בשירותם של אחרים. אין חולק, אפוא, כי המבקש הפר את תנאי ההיתר ונכנס לישראל שלא כדין, ובכך התגבשו יסודותיה של העבירה בה הורשע. המסקנה כי היא הרשעתו – בדין יסודה ומשכך, בהיעדר עילה להורות על קיום משפט חוזר, אני דוחה את הבקשה.