מ"ח 10285/02 אוסנת שר נ. מדינת ישראל

מבוא

1.זוהי בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר.

ביום 30.8.99, הוגש כנגד המבקשת, גב' אוסנת שר, בבית משפט השלום בעכו, כתב אישום המייחס לה עבירה של תקיפת קטין הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין תשל"ז- 1977 (להלן: "החוק").

בכתב האישום נטען, כי בתאריך 31.8.1998, בשעות הערב, בכרמיאל, תקפה המבקשת שלא כדין את מ.ס., קטין יליד שנת 1990, בכך שסטרה לו והפילה אותו על הקרקע. כתוצאה מכך נגרמו לקטין המטומה בזרוע ימין, וסימנים אדומים בידו השמאלית ובגבו.

ההליכים בבית משפט השלום

2.הדיון בעניינה של המבקשת הועבר לבית משפט השלום קריות, ובעקבות עתירת המאשימה לשינוי סעיף האישום (לעבירת תקיפה-סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין), הודתה המבקשת בעובדות אשר יוחסו לה, והורשעה. מיד לאחר ההרשעה הודיעה המאשימה כי מכוח הסדר טיעון היא מבקשת שיוטל על המבקשת עונש של מאסר על-תנאי בלבד, ולבקשה זו הצטרפה גם המבקשת עצמה אשר אמרה לבית המשפט בזו הלשון: "אבקש לקבל את ההסדר. אני מצטערת, הדבר לא יחזור על עצמו". בעקבות כך אימץ בית משפט השלום את העונש עליו המליצו הצדדים, וגזר למבקשת 3 חודשים מאסר על-תנאי בהם תשא אם תעבור, תוך שנתיים, עבירה דומה.

על פסק הדין לא הוגש ערעור.

הבקשה למשפט חוזר

3.המבקשת עותרת, כאמור, להורות על קיומו של משפט חוזר. לטענתה, מאחר ולא היתה מיוצגת על ידי סניגור, היא לא הבינה את מהותו של הסדר הטיעון, וסברה לתומה כי הודאתה תביא לביטול כתב האישום, ובלשונה:

"...אני לתומי סברתי כי הוא מבטל את כתב האישום ומשחרר אותי מהכתם בי דבק, אני מעולם לא הייתי בבית משפט לא כנאשמת ולא כעדה ולא כמבקרת, ולא הבנתי מה רוצים ממני.

כעבור דקה או שתיים כבוד השופט אומר אני מטיל עליך עונש, אולם אז בקשתי מכבוד השופט שייתן לי הזדמנות להסביר את עצמי, כיוון שנפלה כאן טעות חמורה, וכי על בית המשפט לשפוט צדק ולא למהר לחרוץ דין אחרים מבלי כל הזדמנות להשמיע את טענותיו".

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

4.היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "המשיב"), בחוות דעתו אשר הוגשה בהתאם לתקנות בתי המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז- 1957, מתנגד לעריכתו של משפט חוזר, הואיל והוא סבור כי אין עילה לקיומו. להשקפתו, המבקשת לא הציגה כל ראיה אשר יש בה לשנות את תוצאות המשפט לטובתה, ואף לא הצביעה על חשש לקיומו של עיוות דין. עוד טען המשיב, כי המבקשת הודתה בעובדותיו של כתב האישום, והיא עשתה זאת לאחר שהושג הסדר טיעון מכוחו הומרה העבירה המקורית שיוחסה לה בעבירה קלה יותר.

דיון

5.לאחר שעיינתי בבקשה למשפט חוזר ובתגובתו של המשיב, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. העילות לקיומו של משפט חוזר מעוגנות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק") אשר קובע :

(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.

כבר נפסק לא אחת, כי ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר, עומד האיזון בין השאיפה לאמת, והצורך להבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, לבין השאיפה לסופיות הדיון (ראו מ"ח 7929/96, אחמד כוזלי ואח' נ. מדינת ישראל , פד"י נג(1) 529; מ"ח 7558/97, סימון בן ארי נ. מדינת ישראל , פד"י נג(1), 433; מ"ח 3032/99, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל, פד"י נו(3), 354).

הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר נתונה רק משעה שפסק הדין הנו סופי, והיא מותנית בקיומה של אחת העילות המנויות בחוק. מכאן, שבדונו בבקשה למשפט חוזר, אין בית משפט זה ממלא תפקיד של ערכאת ערעור, שכן הליכי הערעור היו ונשארו הליכי ביקורת על הערכאה הדיונית. מאידך, נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר היא שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקת פסק הדין, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. נוכח הבדל זה, דרושה הוכחתה של תשתית איתנה וממשית בדבר קיומה של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על השיקול של סופיות הדיון, ומשכך משפט חוזר הנו החריג ולא הכלל (מ"ח 6731/96, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל , פ"ד נא(4), 241).

6.בנסיבותיו של המקרה שבפנינו דין הבקשה, כאמור, להידחות, הואיל ואין היא מעלה, ולו בדוחק, אף אחת מן העילות לקיומו של משפט חוזר. כזכור, המבקשת הודתה בעובדותיו של כתב האישום לאחר שזה תוקן, ולפני שנגזר עונשה היא אף הביעה צער על המעשה והבטיחה שהוא לא יישנה. מאידך, אין זכר בפרוטוקול הדיון לטענתה לפיה היא כפרה בעובדות אשר יוחסו לה, אדרבא, תשובתה כפי שנרשמה לאחר הקראתו של כתב האישום המתוקן לא יכלה להותיר ספק בלב איש, לאמור: "אני מודה בעובדות כתב האישום המתוקן". זאת ועוד, בפרוטוקול הדיון אין גם זכר לטענתה האחרת של המבקשת, לפיה פנתה לשופט לאחר הקראתו של גזר הדין, והודיעה לו כי "נפלה טעות חמורה" בפסק-הדין (כהגדרתה), ושביקשה כי תינתן לה הזדמנות להסביר את עמדתה.

כמובן, אפשר כי פרוטוקול הדיון של בית משפט השלום לא שיקף נאמנה את ההליך שהתנהל בפניו, ואפשר גם שבפסק הדין של בית משפט השלום נפלו טעויות. אך אם כך סברה המבקשת, היתה פתוחה בפניה הדרך לבקש את תיקון הפרוטוקול מכוח סעיף 137 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ואת פסק הדין מכוח סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. אך המבקשת נמנעה, מטעמיה, מלעשות זאת, וזה אינו מחדלה היחיד, הואיל והיא גם לא עשתה שימוש בדרך נוספת שהיתה פתוחה בפניה - הגשתו של ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. ואם בכל אלה לא די, מתברר כי המבקשת השהתה את בקשתה הנוכחית במשך כ-10 חודשים, ומותר לתהות לנוכח כל אלה, אם יש ממש בגרסתה כפי שהובאה בבקשה הנוכחית.

הבקשה נדחית.