מ"ח 1091/00 אלכסנדר לוקומסקי נ. מדינת ישראל

1.המבקש הואשם בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: החוק), ובעבירה של נסיון לרצח. ביסוד האישומים עמדו העובדות - שאינן שנויות במחלוקת - ולפיהן דקר המבקש, שהיה עובד זר בחברה, שניים מ"אנשי השטח" שפיקחו עליו. האחד נדקר בביטנו, ובכך נגרם מותו (להלן: המנוח). כמו-כן, האחר נדקר אף הוא בביטנו, ובשוק השמאלית ונפצע.

2.טענת ההגנה המרכזית של המבקש היתה כי פעל להגנה עצמית. לדבריו, המנוח וחברו פרצו לדירת המבקש ודרשו ממנו לפנותה תוך איומים על חייו ותקיפתו. הם עזבו את הדירה, שבו אליה לאחר זמן קצר והחלו לתקוף את המבקש. טענתו היתה, כי הפגיעה במנוח ובחברו היתה אך כהגנה עצמית כנגד תוקפיו.

3.בית המשפט המחוזי דחה את טענת ההגנה של המבקש באשר לקיומה של הגנה עצמית, אך בה בעת סבר, כי לא הוכחה כוונת קטילה של המבקש במעשיו, ומטעם זה הוא הורשע בהריגת המנוח (עבירה לפי סעיף 298 לחוק) ובחבלה בכוונה מחמירה (עבירה לפי סעיף 329(1) לחוק). בדחייתו של בית המשפט המחוזי, את טענת ההגנה של המבקש, הסתמך הוא על הקביעות הבאות: ראשית , בית המשפט לא קיבל כמהימנה את גירסתו של המבקש לאשר אירע בפעם הראשונה בה הגיעו המנוח וחברו לביתו של המבקש, כמו גם את גירסתו באשר למעשיו של המבקש בפרק הזמן שעבר בין הביקור הראשון לבין הביקור השני בדירתו. אמון ניתן דווקא לטענותיו של המתלונן בענין זה, שחוזקה גם בממצאים אובייקטיביים (חוו"ד רפואית באשר לטיב ואופן הפגיעות בגופו של המתלונן ובגופו של המבקש; עדות אדם אחר). שנית , בית המשפט דחה כבלתי מהימנה את גירסתו של המבקש גם לאשר אירע בעת ביקורם השני של המנוח וחברו בדירת המבקש. בית המשפט קבע כי המבקש המתין במיוחד לחזרת השניים לדירתו. הוא הכין לעצמו סכין במקום נגיש. הוא התנפל ראשון על המנוח ולאחר מכן על חברו. טענותיו לפיהם הותקף ראשון לא בוססו בבדיקה הרפואית שנערכה לו ובגירסאותיו המוקדמות במשטרה. עומק הדקירה במנוח לא התיישב אף הוא עם הגנה עצמית. אצל המנוח עצמו לא נמצאו סימני דקירה נוספים ולכן, כך נקבע, הוא נדקר מיד למוות.

4.בית המשפט הדגיש, כי נוכח היות טענתו של המבקש להגנה עצמית טענתו המרכזית, הרי שיש לנמק את דחייתה באופן מיוחד. נימוקים אלו היו:

ראשית , היעדר הסבר משכנע לאי עזיבתו של המבקש את הדירה לאחר ביקורם הראשון של המנוח וחברו, והקביעה כי הטעם להישארותו של המבקש בדירה היה לשם "שמירה על כבודו"; שנית , ידיעת המבקש על כך שלמנוח וחברו לא היו כלי נשק עת באו לדירתו ועל כן, היעדרה של סכנה לחייו. שלישית , העובדה שהמבקש לא קרא לעזרה, למרות שיכל לעשות כן. רביעית , היעדר פרופורציונליות בין האיום (שלא היה) לבין המעשה.

5.המבקש ערער על הרשעתו לבית משפט זה. טענתו המרכזית היתה כי פעל מתוך הגנה עצמית. בית משפט זה, בפסק דינו מיום 25.5.99, דחה הערעור. בית המשפט חזר וקבע, כי לא עומדת למבקש בנסיבות המקרה טענת הגנה עצמית שניתן לקבלה.

6.ביום 14.11.99 פנה המבקש ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לעריכת משפט חוזר בעניינו. טענתו היתה, כי לא זכה לייצוג הולם. לטענתו, בערכאה הראשונה הוא שכר עורך דין, שהעביר התיק לעורך דין אחר, שהעבירו שוב. לכן, טען המבקש, היתה הגנתו לקויה ומטעם זה לא נתקבלה טענתו לפיה פעל בהגנה עצמית.

7.היועץ המשפטי לממשלה בחוות דעתו, מתנגד לבקשה לעריכתו של משפט חוזר. לטענתו, לא היה במקרה זה ייצוג לקוי, שיש בו משום עילה לקיומו של משפט חוזר. אמנם הוחלף סניגורו של המבקש לאחר ישיבת ההקראה, אולם לבד מכך לא היה כל פגם בהליך. הטענה בדבר הגנה עצמית נטענה מבראשית הטיפול בתיק; סניגורו של המבקש חקר את עדי התביעה בנקודה זו ככל שניתן והתרכז גם בסיכומיו המפורטים לסוגיה. בבית המשפט העליון יוצג המבקש על ידי הסניגוריה הציבורית, ושוב נבחנה טענת ההגנה העצמית לגופה, באופן הולם. על כן, יש לדחות - כך נטען - את הבקשה.

8.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, שוכנעתי, כי אין מקום להורות על עריכתו של משט חוזר במקרה שבפני. המבקש, לבד מטענתו בדבר חילופי הסניגורים בפתח משפטו, לא ביסס מה ליקוי היה בייצוגו וכיצד היה בליקוי זה בכדי לבסס עריכתו של משפט חוזר בעניינו. זאת ועוד: הן בית המשפט המחוזי והן בית המשפט העליון, התייחסו באופן ספציפי - ונרחב - לטענת ההגנה העצמית ושללו אותה לגופה. בית המשפט המחוזי התמודד בפסק דינו עם גירסתו המלאה של המבקש ושלל אותה כבלתי מהימנה בפני עצמה, בנוסף, נשללה באופן פרטני טענת ההגנה העצמית על כל חלקיה. המבקש, בבקשתו, איננו מפרט במה היה ייצוגו לקוי (מלבד החלפת סניגוריו) ובמה היה ליקוי זה כרוך בהרשעתו עד כדי הכרח בעריכתו של משפט חוזר בעניינו. בנסיבות אלו, נחה דעתי כי לא נתקיימה עילה לעריכתו של משפט חוזר, ודין הבקשה להדחות.