מ"ח 1101/14 פלוני נ. מדינת ישראל

א.

בקשה שניה למשפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב (סגנית הנשיא אופיר-תום , השופטת סוקולוב והשופט (כתארו אז) שנלר ) ביום 6.4.08 בביצוע מעשים מגונים נגד בתו הקטינה, והוטלו עליו, בין היתר, 8 שנות מאסר (תפ"ח 1043/06). ערעור שהגיש המבקש נדחה על-ידי בית משפט זה (השופטת (כתארה אז) נאור והשופטים דנציגר

ו הנדל ) ביום 28.7.10 (ע"פ 6475/08). בקשתו הראשונה של המבקש למשפט חוזר נדחתה על-ידי בית משפט זה (השופטת ארבל ) ביום 16.10.11 (מ"ח 980/11). ביום 11.2.14 הוגשה הבקשה הנוכחית.

רקע והליכים קודמים

ב.

העובדות שבבסיס ענייננו פורטו בהרחבה בהחלטת השופטת ארבל מיום 16.10.11 במ"ח 980/11, ועל כן אחזור על עיקרי הדברים בלבד. המבקש הורשע, לאחר ניהול הליך, בעבירות של מעשים מגונים, על פי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) ובצירוף סעיף 351(ג)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי המתואר בכתב האישום ובהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, בין השנים 1995-1996 ביצע המבקש מעשים מגונים בבתו הקטינה, ילידת 1987, באופן יומיומי. יצוין, ולדברים חשיבות לבחינת הבקשה הנוכחית, כי בשנת 2002, בטרם הוגש כתב האישום בענייננו, נחקרו במשטרה חשדות לפיהן ביצע המבקש מעשים מגונים במתלוננת, באחיה ובחברתה; התיק נסגר עקב חוסר ראיות (להלן התיק הקודם ).

ג.

לאורך ההליך בבית המשפט המחוזי הכחיש המבקש את החשדות נגדו וטען, אז כהיום, כי גרושתו, אם בתו, היא העומדת מאחורי תלונת השווא – לשיטתו – של בתו במשטרה; כך גם לגבי התלונות שעמדו בבסיס התיק הקודם, והכל מטעמי נקם בו. בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש על בסיס עדות המתלוננת, אותה מצא אמינה ועקבית, וכן על יסוד חיזוקים שונים לעדותה. אשר לתיזת הנקמה שהעלה המבקש נקבע, כי אין בכך כדי להטיל ספק סביר בגרסת המתלוננת, ואף אם יש דברים בגו – ובית המשפט נמנע מקביעה זו – יש בכך רלבנטיות אך ורק לתלונות שעמדו בבסיס התיק הקודם, ולא ביסוד העניין הנוכחי.

ד.

ערעור המבקש לבית משפט זה נדחה ביום 28.7.10, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין העונש. בפסק הדין לא נתקבלו טענותיו של המבקש, וצוין כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי שאין בתיזת הנקמה כדי להטיל ספק סביר בגרסת המתלוננת, וכי אין בסיס לטענותיו הנוספות לפיהן עדותה של המתלוננת בעייתית ומלאת סתירות.

ה.

בקשתו הראשונה של המבקש למשפט חוזר הוגשה ביום 6.2.11. המבקש טען כי בידיו שתי ראיות חדשות המצדיקות פתיחת עניינו מחדש: הראשונה , תיאור מפי מקורביו כי גרושתו סיפרה להם, עובר להרשעת המבקש, שהיא תדאג להכניסו לכלא. השנייה , ראיון עיתונאי שנערך עם סגנית הנשיא אופיר תום עם פרישתה מכס השיפוט, שהיה בו, לפי הנטען, להטיל ספק סביר בהרשעת המבקש.

ו.

ביום 16.10.11 דחה בית המשפט בקשה זו בקבעו, כי אין בראיות הללו אמינות לכאורית המצדיקה היעתרות לבקשה. אשר לראיה הראשונה נקבע, כי התצהירים שצורפו, המאמתים לכאורה את דברי מקורביו של המבקש, אינם כוללים את התאריך בהם נאמרו לכאורה דבריה של גרושתו, ולעניין חשיבות מכרעת לגבי השפעתה הפוטנציאלית של ראיה זו. בנוסף צוין לעניין זה, כי אין לייחס לתצהירים משקל של ממש, שכן תכנם אינו תומך בתיזת הנקמה אותה ביקש המבקש לבסס

באמצעותם. אשר לראיה השניה נקבע, כי אין בראיון שנערך עם סגנית הנשיא אופיר תום כדי לעורר ספק סביר בהרשעת המבקש: ראשית , כיון שאין כתבה עיתונאית יכולה לשמש ראיה לאמור בה. שנית , כיון שמתוכן הדברים בה אין זה ברור כלל שבראיון דיברה השופטת הפורשת על המבקש, ואין הראיון שומט איפוא מהכרעת הדין המבוססת והמנומקת של בית המשפט המחוזי.

הבקשה הנוכחית והתגובה לה

ז.

עיקר טענותיו של המבקש, אשר אינו מיוצג עתה על-ידי עורך דין, מופנות כלפי התנהלותם של נציג התביעה ובא כוחו של המבקש בעת הדיונים בבית המשפט המחוזי, התנהלות שנודעה למבקש – כנטען – אך לאחרונה לאחר שקיבל את תיק בית המשפט לידיו. נטען, כי השניים עשו יד אחת כדי להפליל את המבקש ולהרשיעו במיוחס לו, וזאת על ידי הגשת הודעותיו במשטרה שנגבו במסגרת התיק הקודם מ-2002 כשהן מושחרות בחלקן. על פי הנטען ביססה המשיבה את כתב האישום בתיק נשוא ענייננו על חקירות המבקש במשטרה בתיק הקודם, שעה שאסור היה לה להשתמש בחומרים אלה לביסוס כתב האישום דנא, ובכך הטעתה את בית המשפט; כך במיוחד משההודעות הוגשו כשהן מושחרות בחלקן, והדבר עולה, על פי הנטען, כדי זיוף ושיבוש ראיות. עוד נטען לעניין זה, כי החומרים שהוגשו לבית המשפט מתוך תיק החקירה הקודם, בהסכמת בא כוחו של המבקש דאז, מציגים תמונה חלקית של אותה חקירה, שכן אינם כוללים הודעות נוספות שנגבו, והיה בהן כדי לבסס את גרסת המבקש. אומר כאן, כי בתגובתו המשלימה של המבקש (ראו פסקה ט' להלן) הדגש אינו על ההשחרה אלא על עצם הגשת הודעותיו מן העבר.

ח.

ביום 26.6.14 הוגשה תגובת המשיבה. נטען, כי יש לדחות את בקשת המשיב מן הטעמים הבאים: ראשית , הבקשה אינה מעלה כל טעם לפתיחת עניינו של המבקש מחדש, כמתחייב מסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, הדן במשפט חוזר; כך, כיון שהמבקש יכול היה להעלות כל אחת מן הטענות אותן הוא מעלה כעת בזמן ההליך העיקרי שהתנהל נגדו בשעתו. שנית , המבקש מטיח האשמות קשות בבא כוחו דאז, אולם לא טרח לצרף את עמדתו של בא הכוח. ואף מטעם זה בלבד יש לדחות את הבקשה. שלישית , לגופם של דברים, החלקים שהושחרו בהודעות המבקש נוגעים לחשדות שהיו נגדו במסגרת התיק הקודם לעניין הטרדות מיניות, לפי החשד דאז, כלפי בנו וחברתה של בתו. חלקים אלה הושחרו כדי שלא לפגוע בהגנת המבקש בבית המשפט המחוזי, ועל כן טענת המבקש לפיה דווקא ההשחרות, להן הסכים בא כוחו דאז, נועדו לפגוע בהגנתו ולהביא להרשעתו – אינה נכונה. מן הטעמים הללו נטען, כי אין לקבל את בקשת המבקש לעריכת משפט חוזר.

ט.

ביום 4.8.14 הגיש המבקש תגובה משלימה. נטען, כי מתגובת המשיבה עולה כי אכן נעשה שימוש בהודעות מהתיק הקודם על מנת להרשיע את המבקש, ומטעם זה בלבד יש לבטל את הרשעתו. הדגש הפעם הונח – כאמור – על עצם השימוש בהודעות מן התיק שנסגר. נטען שוב, כי בא כוחו דאז של המבקש לא מילא תפקידו נאמנה, ואילו עשה כן לא היה התיק מגיע לכדי הרשעה.

דיון והכרעה

י.

לאחר עיון בבקשה על נספחיה וכן בתגובת המדינה, אין בידי להיעתר לבקשה. לטענת המבקש, הרשעתו בבית המשפט המחוזי התבססה על ראיות שזויפו על-ידי בא כוחו והמשיבה, ראיות שאילולא הגשתן לא היה המבקש מורשע בפלילים. על כן, אף שהמבקש אינו טוען זאת מפורשות, טענתו לעריכת משפט חוזר מתבססת בעיקרה על סעיף 31(א)(1) לחוק בתי המשפט, המורה כך:

"נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה: ... בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;"

יא.

אלא, שהמרחק בין טענותיו של המבקש לזיוף ראיות לבין התימוכין שהביא על מנת לבסס טענות אלה רב מאוד, ויש לדחות במפגיע את טענת הזיוף. אכן, לבית המשפט המחוזי צורפו הודעותיו המושחרות של המבקש, אולם אין כל מקום לטענה כי בית המשפט לא ידע כי הודעות אלה אינן הודעות מלאות, ואילו היה יודע כן לא היה מקבלן. יתר על כן, עיון בהודעות המלאות מ- 14.3.02 שצירף המבקש כנספחים לבקשה זו והשוואתן להודעות שהוגשו לבית המשפט המחוזי כראיות מעלים – כפי שציינה המשיבה בתגובתה – כי השחרת ההודעות נועדה שלא לפגוע בהגנת המבקש שלא לצורך, על-ידי השמטת החלקים בחקירותיו הנוגעים לתלונותיהם של מתלוננים קודמים שאינם נשוא הליך זה. על כן, ברי כי אילו הוגשו ההודעות בלא ההשחרה, לא היה בכך כדי לסייע למבקש ואף להיפך, הן היו עלולות להשחיר את פניו; ומכל מקום בודאי אין המדובר בזיוף. כך גם מזכר מ- 12.11.07 מן התובע לסניגור אשר צורף, שהוא מסמך מקצועי הכולל גם תוספת של מחיקה לבקשת הסניגור, ואין בו כל ראיה לקנוניה חלילה בין עורכי הדין של התביעה וההגנה. גם אם אין אדם נתפס על צערו ומצבו, חכמים היזהרו בדבריכם.

יב.

אשר ליתר טענותיו של המבקש הנוגעות להודעות נוספות שהיה לכאורה מקום להגישן לבית המשפט המחוזי או להודעות שלא היה מקום להגישן מעיקרא, אין להידרש אליהן כיום, שכן מועדן היה במסגרת ההליך אשר התנהל נגד המבקש משהוגש כתב האישום. אין מקום להידרש עתה לטענות חדשות שמעלה מי שקיים כנגדו פסק דין חלוט, ואשר יכול היה להעלותן במועדן:

"מערכת המשפט, מעצם טבעה ותכליתה, שואפת להביא סכסוכים ומחלוקות לכדי פתרון שאין מהרהרים אחריו. שאיפה זו, אשר מגשימה, בין היתר, חלק מתכליותיו של ההליך הפלילי, מעוגנת בכלל בדבר סופיות הדיון. עצם ההשלמה עם תוצאותיו של הליך פלילי, אף לה חשיבות מכרעת, זאת בייחוד במקום בו חיי אדם מעורבים. לכן, נקודת המוצא היא כי זיכויו של נאשם או הרשעתו החלוטה מציינים את קו הסיום של ההליך (מ"ח 5568/09 סביחי נ' מדינת ישראל , פסקה 19 לפסק דינו של השופט לוי (2011)).

הדברים נאמרים ביתר שאת שעה שהמבקש הגיש בקשה קודמת לעריכת משפט חוזר, והבקשה נדחתה (וראו לעניין זה מ"ח 8188/99 בר-נוי נ' מדינת ישראל , פסקה 6 לפסק דינו של הנשיא ברק (1999)). לגופם של דברים אציין, כי כידוע אין מניעה, מקום שנסגר תיק חקירה מחוסר ראיות מספיקות, לשוב ולהידרש אליו בחלוף זמן בעקבות ראיות חדשות שנתקבלו, ועל כן אין להלום את עצם הטענה כי לא ניתן היה לעשות שימוש בתלונות קודמות (ראו לעניין זה ע"פ 7269/08 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה כ"ג (2012); ע"פ 4054/11 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 39 (2012)).

יג.

נשוב לאמור מעלה: טענה שאינה כשל בייצוג בלבד אלא טענת זיוף, כדי להידרש אליה עליה להיות בעלת ממשות ומשקל שאינם מצויים בנידון דידן כל עיקר. ומכל מקום, אף אם נצמצם את הדברים לטענת כשל בייצוג, אין להידרש לכך, שכן המבקש לא צירף את תגובת בא כוחו דאז, כפי שהיה עליו לעשות וכמות שהעירה המשיבה, וזאת מכל טעם אפשרי, משפטי ושל הגינות. המבקש לא העלה טענה לפיה לא ניתן לו להעלות כל טרוניה מהותית שהיא, לרבות באשר לשימוש בחומרים מחקירה קודמת בימי משפטו בשעתו; והסניגור ייצגו גם בערעור בבית משפט זה. מכאן, כי אין מקום לשוב עוד לטענותיו של המבקש בדבר ההודעות שלא הוגשו בשעתו.

יד.

מן הטעמים האמורים אין בידי להיעתר לבקשה.