מ"ח 1161/08 פלוני נ. מדינת ישראל

פעם אחר פעם, לאורך כל שלבי ההליך שהתנהל בענינו, הודה המבקש במיוחס לו בכתב-האישום – אישומים קשים וחמורים בעבירות מין ואלימות מופלגת שביצע בבני משפחתו, בביתם בירושלים אותו הפך עבורם "לגיהינום עלי אדמות" ( השופטת מ' נאור ב ע"פ

10574/05

מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 24.1.07)). כך היה בגדריו של הסדר הטיעון שאומץ בערכאה הדיונית ועל יסודו הורשע המבקש, כך בשלב הטיעונים לעונש, כך באוזניהם של גורמי שירות-המבחן, כך בבדיקה הפסיכיאטרית שנערכה לו, וכך בערעור שהגיש לבית-המשפט העליון. ולא זו בלבד שהוא הודה במיוחס לו, אלא שהמבקש שב והדגיש את חרטתו על המעשים, הביע תקווה כי משפחתו תמחל לו וכי לכל הפחות למקצת הפגיעה הקשה שגרם יימצא תיקון, ובכל אלה ביקש לראות טעם להקלה בעונשו.

מציאות זו אינה מתיישבת עם הנטען בבקשה שבפני, היינו, כי ההודיה לא הייתה חופשית ומרצון, ועל כן ראוי להעמיד את ענינו של המבקש למשפט חוזר בו יתוקן עיוות הדין שנגרם לו. היא אף אינה עולה בקנה אחד עם טענת המבקש כי באמתחתו ראיה חדשה ולפיה רעיתו, שנפלה גם היא קורבן ליצר ההתעללות שלו, תודרכה להעיד עדות שקרית שכל מטרתה לסחוט כסף מן המבקש. אכן, בבקשה זו אין כל ממש. ההליכים שהתקיימו, ובהם נבחן ענינו של המבקש לפני-ולפנים, אינם מותירים מקום לספק: בדין נמצא המבקש אחראי למעשים שיוחסו לו, וכל עיוות לא נפל בענינו. אין לפיכך כל עילה לקיומו של משפט חוזר, ומטעם זה אני דוחה את הבקשה.